הרנסנס בשיאו
על שלושת האמנים המפורסמים שהותירו חותמם על האמנות והאנושות אני מרצפת בעיקר קישורים לקריאה נפרדת. מיכאלאנג'לו חיוו ופועלו וגם פה מאמר: אנטומיה נסתרת בציוריו של מיכאלאנג'לו האתר הרשמי (אנגלית)
לאונרדו דה וינצ'י שימו לב, שבתחתית הדף, תחת הכותרת "קישורים חיצוניים" ישנם קישוריות למאמרים, רובם מרתקים. לאונרדו דה וינצ'י הגאון - תערוכה מקיפה ביותר שמקשרת בין מדע לאומנות
רפאל הציור אסכולת אתונה
טיציאן Tiziano Vecellio
דיוקן עצמי, 1562 דיוקן בפרופיל, כפי הנראה שואב את הפוזיציה ממטבעות רומיים רמז לקשר לתהילת עולם. לדברי ואזרי, שכתב את הספר המפורסם על חיי האמנים המפורסמים ביותר, "טיציאן מחזיק את המכחול בנחישות רבה כמי שמוכן להמשיך ולצייר".
טיציאן, גדול ציירי ונציה נולד בסביבות השנה 1490 (תאריך לידתו אינו ידוע במדויק) ונפטר בוונציה בתאריך 27.8.1577 כתוצאה ממגפה. ציירי ונציה, ג'ורג'ונה ו-בליני, הראו את יכולתם בביטוי רגשות, אך טיציאן העניק לאסכולת ונציה יתר חופש, צבע וחושניות .
בגיל עשר הובא טיציאן לוונציה תחילה למד אצל יוצר פסיפסים, אך כבר בגיל 14 הגיע לסדנה של ג'ובני בליני הצייר החשוב ביותר באותה תקופה. שם פגש חבורה של ציירים בני גילו, החשוב מביניהם הוא ג'ורג'ונה. עמו יצר טיציאן קשרי ידידות שיש לה עקבות בעבודותיו המוקדמות עד כידי כך שקשה להבחין בין שני הציירים לדוגמא ונוס מאורבנו והקונצרט הכפרי. יתכן כי טיציאן השלים יצירות אלו לאחר מות ג'ורג'ונה.
ונוס מאורבנו
הקונצרט הכפרי
שני הציירים הובילו את האסכולה החדשה בוונציה 'arte moderna בה הציור נעשה גמיש יותר, חופשי מסימטריה ומקונבנציות של היררכיה שעדיין ניתן למצוא בעבודותיו של בליני. תקופת ציוריו הראשונה מלאת יופי ופיוט. ג'ורג'ונה נפטר בשנת1511 ובליני בשנת 1515. טיציאן נותר בוונציה כצייר המוביל של האסכולה הונציאנית, למשך שישים שנה. הוא יצר קשרים עם מנהיגי התקופה כמו הקיסר קרל ה-5 ופיליפ מלך ספרד. טיציאן מעולם לא עזב את ונציה, למעט ביקור אחד ברומא בשנת 1545 ושני בקורים באוגסבורג בין השנים 1548-1551 כדי לפגוש את הקיסר קרל ה-5. ונציה הייתה באותה תקופה עיר שמשכה אליה את גדולי האמנים, ליאונרדו ביקר בה בשנת 1500, דירר בשנת 1506, מיכאלאנג'לו ב-1529. בוונציה היה בית דפוס מפורסם, וטיציאן היה מעורב בחיי הרוח של תקופתו. מעולם לא הפסיק ללמוד ולפתח את אומנותו. במשך השנים 1516-30 תקופת הפריחה של בגרותו, השתחרר טיציאן מסורת נעוריו, והתמקד בנושאים מורכבים יותר ואימץ סגנון מונומנטאלי. עבודתו הגדולה באותה תקופה עליית מריה השמימה. בכנסיית פררי הכוללת בתוכה מישורים שונים של מרחב וזמן.
עליית מריה השמימה 1516-1518 תמונת מזבח ענקית, 360/690 ס"מ. יצירה חשובה בקריירה של טיציאן, אשר ביססה את מעמדו. העין נמשכת הישר לדמות מריה הקרובה למרכז ה"עיגול" של החלק העליון של היצירה. מסגרת התמונה עננים, קהל של כרובים וקדושים, כולם יוצרים את הדימוי בו אלוהים מביט מלמעלה בעוד מריה מביטה מלמטה ויש איזון ביניהם. האור מאיר מאחריהם וביניהם. הצבע, המבטים והאור יוצרים עוצמה והתרגשות. למרות התנופה כלפי מעלה, קיימת ביצירה תחושה של יציבות. הצבע האדום האופייני לטיציאן מתגלה ביצירה בבהירות. ביצירה מתגלים שלושה מישורים בעלי סדר היררכי. במישור התחתון, השליחים בני התמותה, החוזים בעליית מריה הנמצאת במישור האמצעי, בין שמיים לארץ, ולמעלה, במישור העליון, ישו בדמות אלוהים רוכן לעברה כידי לקבל את פניה. נוצר מתח בין זרועותיה המתרוממות של מריה לידיו של ישו הפתוחות לרווחה כידי לקבלה. טיציאן הצליח לשבור ביצירה זו את החלוקה המסורתית בין שמיים וארץ, ויצר כוח דרמטי ומתח דינאמי המאחד את המישורים בסצנה אחת. התנועה, הקומפוזיציה והצבע הזוהר מאפיינים את תנועת הברוק במאה ה-17.
באותה תקופה צייר טיציאן גם סצנות מיתולוגיות כמו בכחוס ואריאדנה. יכולת השליטה שלו בציור מתגלה בדמותה של פלורה ובדמותה של לאורה דה דיאנטי שהייתה פילגשו, יצירות מגלמות יופי הרמוני וחן של חיים.
אהבה שבקדושה ואהבה חילונית 1514
טיציאן צייר יצירה זו בהיותו בן 25 לכבוד נישואיהם של ניקולו אריולו ולאורה באגורוטו. הכלה היושבת ליד קופידון מזוהה עם ונוס הארצית, האנושית. הדמות אוחזת כלי עם אבנים טובות ותכשיטים והיא מייצגת את האושר עלי אדמות. הדמות השנייה נושאת את הלהבה הבוערת של אהבת האלוהים ומסמלת את האהבה הנצחית בגן העדן. הכותרת ניתנה ליצירה במאה ה-18, והיא תוצאה של פרשנות שיש בה נימה מוסרית בעיקר בהקשר לדמות העירומה. ספק אם טיציאן התכוון לכך, טיציאן היה קשור, כנראה, לפילוסופיה הניאו פלטונית, שעיקרה אמונה שהתבוננות ביופי של הבריאה, מובילה למודעות של היופי והשלמות של הסדר האלוהי של הקוסמוס. ביצירה זו של פיוט האהבה והנוף ברקע, ממשיך טיציאן את המסורת הלירית של בליני וג'ורג'ונה, אך מעניק לדמויות גדולה קלאסית. הניגוד בין שתי הדמויות, העומק של הנוף, המקצב והמסתורין של הקומפוזיציה והאופי האלגי של הציור, מזכירים במידת מה את הקונצרט הכפרי של ג'ורג'ונה.
בשנים 1530-1550 הקדיש טיציאן את עצמו לסגנון דרמטי יותר. לתקופה זו שייכות סצנות היסטוריות של תיאורי קרבות. טיציאן מושפע מהסגנון המנייריסטי, האופייני לאמצע המאה ה-16, ועיקרו תנועות מוגזמות, זוויתיות, וקומפוזיציות מוזרות.
"אקו הומו" זה האיש 1543
יצירה דתית בה מוצג ישו המושפל לפני ההמון לאחר שהופשט ועונה. יצירה זו מושפעת מהזרם המנייריסטי. ביצירה זו הושפע טיציאן גם מיצירותיו של מיכאלאנג'לו בקפלה הסיסטינית (יום הדין האחרון) והקפלה הפאולינית המרתו של פאולוס. דמות ישו אינה במרכז, התנועות עזות ואופייניות למנייריזם. השימוש בצבע מוזר, לעיתים הוא דל ולעיתים אגרסיבי, טיציאן אינו נאמן לתקופתו של ישו ומכניס סמלים של בית האבסבורג, לדוגמא הנשרים הכפולים על המגן מימין למטה.
לאחר ביקורו ברומא עסק טיציאן בדמותה של ונוס. כמו כן טיציאן הצטיין כצייר דיוקנאות, לדוגמא, דמות אלינורה דה גונזגה דוכסית אורבינו, דיוקן הרמוני מלא חן. כמו כן עסק רבות בדמותו של קרל ה-5. לדיוקנאות נשים לחץ כאן
הסגנון המאוחר, מהורהר יותר ופחות זוהר התבטא בעבודותיו בין השנים 1550-1575. הצבע נעשה רך יותר ועיקרו גווני ביניים, במקום הצבעים הזוהרים של תחילת הדרך. בין יצירות אלה חטיפת אירופה ונימפה ורועה.
חטיפת אירופה, 1562
יופיטר התחפש לפר לבן יפה תואר. אירופה בת מלך צידון ניגשה ללטפו ולבסוף אף עלתה על גבו לאחר שענדה זר פרחים על קרניו "אז הוא מרחיק ושוחה עם טרפו – והנה בלב ים הוא... היא מפחדת תסב את עיניה אל החוף עזבתו - קרן תאחז ימינה - ושמאלה תשען על גבהו, חיש היא נישאת למרחק, שמלתה מתבדרת לרוח..." (מתוך המטמורפוזות של אובידיוס סוף פרק שני). ניתן להבחין שטיציאן קרא היטב את אובידיוס, הוא אף תיאר את אביה של אירופה, מלך צידון, מניף את ידיו בייאוש, למעלה מרחפים קופידונים וחצי האהבה בידיהם. היצירה הוזמנה ע"י מלך ספרד פיליפ השני עם שתי סצנות מיתולוגיות נוספות שנקראו פואסיס, קטעי שירה, והכוונה לשירת אובידיוס. יצירה זו מרמזת על סגנונו המאוחר של טיציאן בעיקר בסולם הצבעים הכהה ובחופש של משיחות המכחול. עיצוב החלל האטמוספרי מרהיב בשלל צבעים חושניים כגופה של אירופה עצמה, המנסה לאזן עצמה על גב הפר בתנוחה נועזת.
היצירות המאוחרות משל על הזמן הנשלט ע"י תבונה 1565-1570
שלושה גילאי אדם, הזקן משמאל דיוקן של טיציאן במרכז בנו, ומימין אחינו. כל גיל מתאפיין בחיה, הזקן ע"י תן, הצעיר ע"י כלב ואילו המבוגר ע"י אריה. ניתן להבחין בשינוי שחל ביצירתו של טיציאן, טיציאן עסק בנושא זה בהיותו בן 21.
ביצירה שלושת גילאי אדם משנת 1511 התינוקות ישנים, הזקן מחזיק גולגולות והצעיר עסוק באהבה. ביצירה המאוחרת בהיותו בן 70-65, הצבעים מעומעמים ואינם חדים, קיימת חתירה להבנה פילוסופית של השתקפויות הזמן בדמות האנושית בכלל, ובדמות הצייר ובני משפחתו בפרט. דיוקן משולש זה מעניק לחיי אדם מלאות פסיכולוגית ועומק. ביצירה המוקדמת תכלית החיים היא הנאת האהבה, בגיל המבוגר מתבטא המימד הטרגי.
נימפה ורועה 1575
יצירה שצייר טיציאן למען עצמו ולא על פי הזמנה. ביצירה זו חוזר טיציאן לנושא פסטורלי של יצירות נעוריו. מתגלה חיבור הרמוני בין הדמויות לנוף מסתורי. נימפה בת יער שרועה על עור נמר ורועה המחלל בחלילו. טיציאן נימנע מקווים מוגדרים, הצבעים מתערפלים ונוצרת אחידות צבעונית בין הדמויות לנוף, משיכות המכחול החופשיות תורמות לתחושת אחידות זו. ביצירה מתגלה חזיון אמנותי הנוצר באמצעות יופייה של הנימפה המביטה מאחרי כתפה, וכמו הולכת ונמוגה כמוזה, כנוף עצמו וכצלילו של החליל שבידי הרועה שאך זה פג.
יצירתו הגדולה מכולם היא "הפייטה" שנמצאה בסטודיו שלו לאחר מותו ויועדה כנראה לקברו, היא הושלמה ע"י הצייר פאלמה ג'יובאני.
ביצירה זו מתגלה מימד רוחני מיסטי שונה לחלוטין מיצירותיו החושניות המוקדמות. הפייטה צוירה בשנת 1576, שנת פטרתו של טיציאן. פייטה, הצער על מות ישו, נושא שהמוות עומד במרכזו. הקריאה הנואשת של מריה מגדלנה, ראש האריה המשמש בסיס לפסל, מסמלים את המסתורין הנורא של העולם הבא, דמות מריה הבתולה מוארת ובזרועותיה ישו מסמלים את החמלה והאהבה. שתי הנשים בתגובה מנוגדת לנוכח המוות. הרקע האדריכלי של אפסיס, מזכיר יותר קפלת קבורה ומעצים את האווירה הקודרת. משיכות המכחול גלויות, נראה כי טיציאן צייר גם באצבעותיו בצבעים עמומים וכהים, יתכן כי אחד ממקורות ההשראה ליצירה, פייטת הנעורים של מיכאלאנג'לו. מבט נוסף ביצירה "עליית מריה השמימה", שצייר טיציאן בהיותו בן 28 בערך, מדגיש את השינוי העמוק שחל במרוצת חייו. ביצירה המוקדמת החום, האור והאהבה שולטים למרות שנושא היצירה קשור במוות, ואילו הפייטה המאוחרת אפופה בגוונים מלנכוליים קודרים, ויחד עם זאת, מעין תחושה מיסטית נוצרת באמצעות האור וגוברת על כבדות החומר. המלאך האוחז בשלהבת. יצירה אחרונה של אמן גדול מעין רקוויים שעיקרו מטמורפוזה של החומר לאור.
קאראווג'יו - Caravaggio אמן מוכר הרבה פחות, ועדיין לטעמי לפחות, יוצר חשוב שהשפיע רבות על האמנים והאמנות בכלל. חלוץ איטלקי שחייו היו אפלים, ססגוניים ואלימים כציוריו. מקור שם משפחתו של מיכלאנג'לו מריסי דה קרוואג'יו בעיר הולדתו. אף שאביו, פרמו מריסי, היה אדריכל ובנאי מוכשר, קרוואג'יו בחר בגיל 10 ללמוד ציור ליד מילאנו שבאיטליה. בגיל 17 עקר לרומא, שם סטה מהנטייה הרווחת לצייר בסגנון קלאסי ובחר באנשים פשוטים כמודלים לציורי דמויות מיתולוגיות וקדושים. הוא הרבה לצייר ציורים גדולים של סצנות תנ"כיות וסיפורי קדושים נוצרים שצויו בדמות אנשים יומיומיים. לימים, הוא נחשב לחלוץ בסגנון הבארוק שהתפתח לאחר מותו.
כשלא יכול היה להרשות לעצמו לשלם למודלים, אף שהיה מעוניין בציור נטורליסטי, החל לצייר על פי השתקפות דמותו במראה מתוך שאיפה לדייק עד כמה שאפשר בציור הגוף האנושי האווירה בציוריו נעה בין שובבות לסבל. בדיוקן המדוזה (1594) השתמש בפניו ושיווה להן הבעה קומית.
 קרוואג'יו התגלה בגיל 27 על ידי הקרדינל דל מונטה, שהרשה לו לצייר כפי שרצה ושיכן אותו בביתו. ההזמנה הגדולה הראשונה שקיבל הייתה שלושה ציורים של הקדוש מתיו עבור כנסיית קונטראלי. קרוואג'יו כיוון את אמנותו לפשוטי העם, אך אלה נפגעו ממנה משום שהורגלו להעריץ את הקדושים ולהאדיר אותם. לעומת זאת, פטרוניו היו אנשים משכילים שנהנו לראות את הקדושים מתוארים כאנשים פשוטים. קרוואג'יו נטה חיבה למעמדות הנמוכים ולכן הקדושים ועושי הניסים שלו נראים כאנשים פשוטים. הוא נתן לסצנות דתיות ולדמויות תנ"כיות פירוש ריאליסטי ונמנע מתנוחות מעוררות יראה. כמו כן עשה שימוש במשחקי אור וצל כדי להבליט את הדמויות בקדמת הציור, כך שאי אפשר יהיה להתעלם מהן. הוא צייר את הקדוש מתיו כאדם מוצק וחסון, כאילו היה איכר פשוט, היושב יחף ברגליים מסוכלות כשלצידו מלאכית ואולץ לצייר ציור זה שוב כפי שהיה נהוג, כשלקדוש מראה מכובד יותר.
 קרוואג'יו היה צעיר זועם, שנטה להסתבך בקטטות רחוב. בין השנים 1600 ו-1606 נזכר שמו פעמים רבות ברישומי המשטרה, כמי שפצע רב-חובל, תקף מלצר וזרק עליו ארטישוק השליך אבנים על שוטרים, העליב איש צבא ועוד. במהלך קטטה שהתעוררה לאחר שהפסיד כסף במשחק, רצח את יריבו ונמלט לנאפולי, איטליה, שם המתין לחנינת האפיפיור. ציוריו עוררו התנגדות חריפה מצד הכנסייה, אך בעלי הממון רכשו את ציוריו בשל העוצמה הניבטת מהם, הטכניקה המלוטשת, המקוריות הרבה ואף נרמז שבשל ההומו-אירוטיות שבהם. ציוריו מתאפיינים בריאליזם מפורט וחריף, בבחירה של מודלים לא שגרתיים, במשחקי אור וצל ובחוש מדויק לצבע והעמדה. משחקי האור שלו בנו דרמתיות רבה בסצנות המצויירות.
בכחוס, 1596 לערך, גלריה אופיצי, פירנצה
ביציאה ניתן לראות את האל בכחוס השוכב וסביבו ענבים ועלי גפן, על שולחן אבן מולו צלחת פירות וקנקן יד אדום. בידו השמאלית בכחוס מחזיק ולכאורה מציע לצופה גביע מוזהב של יין. היצירה צויירה זמן קצר לאחר שקראווג'יו עבר לביתו של הפטרון הראשון שלו, הקרדינל דל מונטה, ומשקפת את תחומי העניין של חברי הקרדינל: הומניזם ומסורת יוונית עתיקה. הציור מציג בפועל נער שיכור, לבוש סדין (בניגוד למקובל באותה עת). הציור עבר שיחזור שבעקבותיו התגלה כי ניתן לראות את השתקפות האמן כשהוא מצייר את התמונה משתקף מתוך הקנקן. הפירות מייצגים את הגישה הנהנתנית "חייה את היום". בכחוס החולה, 1592-3, גלריית בורגזה, רומא.
 הציור מכונה גם דיוקן עצמי כבכחוס. היצירה צוירה בשנים הראשונות לאחר הגעתו של קראווג'יו לרומא ממילנו (1592). באותה התקופה קרוואג'יו אושפז למעלה מחצי שנה בבית החולים. ציור אוטוביוגרפי זה שימש את קראווג'יו כפרסומת, המציגה את יכולתו לצייר הן טבע דומם, הן דיוקנאות והן ציורים של דמויות מיתולוגיות. זווית הראש של הדמות מופנה ב-3/4 כלפי הצופה, תנוחה אופיינית לציורי הרנסנס, אולם הייחוד שבתמונה הזו הוא זוית הראש ובעווית בה היוצרת הרגשה של סבל. לתמונות נוספות של קראוואג'יו לחץ כאן
לסיכום, דמות האדם ודמות האלוהים מוצגות לא רק באותו מישור, כי אם לעיתים, כאחד מפשוטי העם. |
