סיפור משפטו של צחי הנגבי, המינויים הפוליטיים, השקר והקלון, רחב הרבה יותר מעניין הרשעתו הזמנית המגוחכת, כמו שתיאר זאת פ. חובב בציוריות. אכן מעבר לעיסוק פעוט בנושא הערכי כביכול לפי סולם הערכים הישראלי, כל העיסוק התקשורתי בעניין, התנהל עם המבט לעתיד, תוך השמת הדגש על ההשלכות הפוליטיות וההשפעה על יחסי הכוחות הפרלמנטריים. מה סיכוייו של נתניהו להרחיב את הממשלה? איך תראה "קדימה", על רקע המאבקים לאיוש משרת יו"ר ועדה שהתפנתה? האם החוץ והביטחון או הכלכלה? מי יפיק מכך תועלת ומי המפסיד העיקרי ממהלך ההשעיה של הנגבי? ועוד כהנה וכהנה שאלות של רווח והפסד עכשיו ומיד.

כנושא חדשותי, סיקור פרשת הנגבי בעיתונות החרדית, הינו בגדר הזדמנות נאותה, להשקיף על הדברים מתוך פרספקטיבה יותר אמינה, מחוץ לצמצום הנבער היאה להמון הישראלי, המודרך על ידי חוגים צרי אופקים ומוחות. אין אנו חייבים לשתות בצמא את העיוותים הפורחים בשדותיהם ככמהים אחרי הגשם. גם לנו יש מה לומר. הבה אפוא, נשאב אתנחתא קצרה מנטישתה הזמנית הקצרה של המלחמה בלומדי התורה לטובת פרשת הנגבי, ונשקיף על הדברים במבט מרוחק ומעמיק כאחד:

ראשית יש לזכור ולהזכיר, שכשומרי תורה, מושגינו באשר לאמת ושקר, גניבה או הפרת אמונים, רחוקים כרחוק מזרח ממערב, מאלו הנוהגים בקרב החילוניים. כל חילוני נורמטיבי (לשיטתו), לוקה באופן מובנה מעשה יום ביומו, בחיי שקר ועשיית שקר בנפשו בהתכחשותו לבורא ולחובותיו האנושיות, במידה מכרעת הרבה יותר ממשקלן של העבירות אותן מייחסים הם איש לרעהו. אמנם גם ללא השתעבדות לסולם הערכים החילוני המעוות, ועם כל ההסתייגויות, עדיין יש לעמוד על הכנות המשפטית לפי ערכיה היא.

כל המנגנון השלטוני של מדינת ישראל, נבנה והתבסס על מינויי מקורבים, פרוטקציות בשיטת הפתקים העליזה שנהגה בזמנו בריש גלי, ורמיסת כל התנגדות פוליטית בשיטות בולשביקיות, שנלמדו בשקידה מהתנועות המהפכניות של מזרח אירופה. כיום אצל החילוניים ישנם געגועים נוסטלגיים למנהיגים של פעם, אך חובה לומר, שהללו לו היו עומדים לדין על פי הכללים הנוהגים כיום במערכת המשפט, היו אמורים לשבת מאחרי סורג ובריח לשנים רבות. לאמיתו של דבר, יש לציין, שלפי נורמות אלו, כל ה"יש" שקיים למדינה (במושגים חילוניים כמובן), הושג על ידי עבריינים מופלגים.

ראשיתו של תהליך שפיטת המנהיגים, החל עם שקיעתה של מפא"י ההיסטורית, שהיוותה הזדמנות למערכת המשפטית לזנב בהנהגה חלשה, שלא יכלה כבר להשיב מלחמה ולבצר לה את מקומה האלטרנטיבי. עוד זכורה לנו הכרזתו מלאת הפאתוס ושברון הלב של פנחס ספיר בעת נפילתו של איש המנגנון אשר ידלין בעת ההיא לאמור: "מה קרה לו לאושרקה שלנו!". מאז חלפו להן הרשעות אין ספור של אנשי ציבור, בתחילה ממחנה השמאל. לאחר מכן, החלו הפרקליטים לטפל בשלטון הימין הטרי, שגם הוא בחולשתו המנטאלית זימן אפשרויות לטיפול משפטי.

עם הזמן וככל שהתבססה האלטרנטיבה השלטונית המשפטית להנהגה הנבחרת, החל המשפט הפלילי הציבורי, ללבוש אופי פוליטי מגמתי בסיוע העיתונות. מושגים כמו "אתרוג" וכדו', עלו לאוויר העולם, כאשר מעבר לכלים המשפטיים הטהורים לשפיטת מעשים נטו, הופיעו לעיני כל שיקולים נוספים שלא ממין העניין, כגון מידת ימניותו של הנאשם, או אף תחושת האיום שהחונטה המשפטית חשה מחוזק אישיותו או מיחסו אליה.

ניתוח דברים זה אינו פרי קונספירציה שעלתה במוחותינו אנו, אלא חזרה על פרסומים חוזרים ונשנים באשר למה שאירע עם דמויות כמו: שרון, ליברמן, יעקב נאמן, חיים רמון ועוד רבים אחרים. על כך רק נוסיף אנו ונאמר, שככל שהדברים אמורים למשל במינויי מקורבים, קשה מאוד לקבל דעה מאוזנת מגוף כמו בתי המשפט, שכל כולו מבוסס על "חטא" זה בתור שיטה בלעדית, השוררת בקרבו במימדים מבהילים (כולל "נפוטיזם" - מינוים של בני משפחה). כמו כן כאשר עסקינן בנושא השקר, יש לחזור ולזכור, שזה למעלה מחמש עשרה שנים, קיימת מחלוקת עובדתית בין נשיאת בג"ץ לבין שופט מחוזי מכובד בשם נועם סולברג, בשאלה האם בייניש כפרקליטת המדינה הייתה שותפה להפעלתו של סוכן השב"כ "שמפנייה". המדובר בשתי גרסאות, תרתי דסתרי, שאין ליישב אותן בשום פנים, כאשר כל צד מאשים את רעהו בשקר מוחלט להדיא. כל העת הזו, השניים כמובן ממשיכים לשמש בתפקידם ולשפוט את הזולת באין מכלים דבר לתפארת מדינת ישראל.

קורותיו של נשוא החגיגה צחי הנגבי, מעלות שאלות הרבה יותר חמורות מאמירת שקר פעם או יותר מזאת. המדובר בפוליטיקאי, שחב את כל כולה של צמיחתו המטאורית, לעובדת היותו ימני מושרש משחר ילדותו, כבנה של מנהיגת ה"תחיה" וותיקת הלח"י גאולה כהן. לאחר ששימש בהנהגת ארגון הסטודנטים, עשה את שמו בהתבצרותו על גג בית, בעת פינוי ימית, אל מול שליחיו של שר הביטחון דאז, הלא הוא אריאל שרון, שבאו לפנותה. מאז לאורך כעשרים שנה היה נחשב סמן ימני במיוחד ב"ליכוד", ואחד מבעלי התככים המוכשרים ביותר במרכזה  של תנועה זו, לצידן של דמויות כמו ליברמן וגדעון סער. אין לשכוח, שכמזכירו של יצחק שמיר, חלק מהדרכתו הפוליטית התבסס על אמרתו הבלתי נשכחת של פטרונו: למען ארץ ישראל או מדינת ישראל "מותר לשקר".

לאחר ההתנתקות ופרישתו של שרון שהקים את "קדימה", בראותו את יחסי הכוחות הפרלמנטריים, עשה מהפך השקפתי שעל רקע עברו היה מדהים יותר מכל פליטי ה"ליכוד" האחרים (למעט אולי לבני, בעלת רקע משפחתי דומה, שאם לפני חמש עשרה שנה הייתה קוראת את נאומיה מהיום, מן הסתם הייתה מתעלפת), ונטש לטובת מפלגת "קדימה". למרות שכמחווה של ישרות כביכול ובניגוד לחבריו, השאיר את המנדט שלו ב"ליכוד" (העובדה, שהיה זה שלשה חודשים בלבד קודם הבחירות שצפו הצלחה מסחררת ל"קדימה", בה קיבל את המקום התשיעי, מדברת בעד עצמה...), חצייתו את הקווים לצד השמאלי של המפה, פגעה הכי קשה במכורתו, תנועת "ארץ ישראל השלימה". נוכח השאלות הציבוריות שנתעוררו כתוצאה ממעשה כחש ציבורי זה, שבמהותו נחשב ליוצא דופן גם במושגים ישראליים, הדבר היחיד שהיה לצחי הנגבי לומר הוא, "התבגרתי".

כאמור, אף שאין אנו חיים על פי מושגי הישרות והאמינות השוררים בקרב אחינו נוטשי התורה מאז לקחו את גורלם בידם, ועוד יותר מכך, אין אנו מליצי יושר של שום זרם פוליטי מפלגתי המתמודד אצלם על ההגמוניה השלטונית - כאשר עולים לדיון ציבורי ניבים כגון "שקר" ו"קלון", שומה עלינו להעמידם למבחן בכלים אובייקטיביים משלנו, ולראות, עד כמה רחוקים הם ממושגים אלו ומה היא האלטרנטיבה  לחיים שלמים כמו שציוונו הבוי"ת.