אני יודע שאיני יודע, ובזאת שאני יודע שאיני יודע, אני יודע יותר מאחרים, שחושבים שיודעים ושאינם יודעים שאינם יודעים - סוקרטס.
החיים כמטריקס (עפ"י הסרט הנפלא) הינה תפיסת עולם שיש לה אחיזה מסוימת במציאות החברתית זו הנוכחת לפנינו ביומיום ובמידה לא מועטה היא נשענת על משנתו הפילוסופית של סוקרטס/אפלטון (ופילוסופים אחרים). לדעתי, קשה להבין את המונח "החיים כמטריקס", מבלי להבין ראשית את הפילוסופיה שעומדת מאחורי תפיסה זו, מאחורי "משל המערה" האפלטוני. במשל זה (כפי שיוצג להלן) מחדד סוקרטס את השאלה: האם ישנה אפשרות לאדם לחרוג ממצב של "אי ידיעה", קרי, מן המציאות שנתפסת כנורמאלית, כ"מובנת מאליו" (העולם שאנו מכירים וחיים בו), אל מצב של "ידיעה", קרי, האמת, האור הגדול (העולם המושלם ביותר, האמת המצויה מעבר למה שאנו מכירים - או מטריקס). משל המערה – לפנינו מצויה מערה, בה היושבים כבולים בשלשלאות נחושת ומבטם אינו יכול לנוע לצדדים ומופנה רק קדימה, קרי, אל פנים המערה. מאחוריהם ישנה אש בוערת, כלומר מקור אור, אולם הם אינם מסוגלים לראות את האור/אש. לפניהם ישנו מסך/חומה ומאחורי המסך ישנה תהלוכה של נושאי כדים, בעלי חיים ועו'. יושבי המערה אינם רואים את נושאי הכדים ואת השאר, אלא רק את הצללים שלהם שנופלים על המסך ממול, כך שלמעשה הם אינם רואים את הדברים עצמם, אלא את הצללים של הדברים. מבחינת היושבים במערה, הם רואים את הדברים עצמם. לפתע, משוחרר אחד מהם, הוא נדחף החוצה אל מחוץ למערה.
כאשר מפתחים את המשל, מבינים שיושבי המערה אינם כבולים רק בשרשראות, אלא הם קודם כל עצורים מבחינה תודעתית. למערכת החינוכית ישנה שליטה על התודעה שלהם, כך שבעקרון, הם אינם מסוגלים לדעת שהם אסירים, הם אינם מסוגלים לדעת שנשללת מהם חירותם. יתכן והם מאוד מרוצים מהמצב ומהאזיקים. זוהי מערה אולטימטיבית, שאין יוצא ממנה ואין בא לתוכה. זוהי מערכת חברתית חינוכית שמצליחה נפלא לנרמל את יושבי המערה, שהמציאות/העולם נתפס כ"מובן מאליו", ובמצב כזה אין האדם הנורמאלי מנסה להשתחרר מכבליו, משום שהוא איננו יודע שהוא כבול כלל. הוא אפילו ינסה להתנגד להשתחרר, משום שהנורמאליות של האדם היא התשוקה לנירוונה, למנוחה ולנחלה, השתקעות במובן מאליו. המובן מאליו מובטח, הוא איננו מאוים ולמערכת החינוכית המנרמלת אין יריב.
כיצד אפשרית בכלל החריגה/המעבר ממצב של "אי ידיעה" למצב של "ידיעה ?" סוקרטס ממשיך את המשל ומספר כי לפתע נדחף אחד מיושבי המערה החוצה. מאחר והתגובה של האדם הנורמאלי להתנגד/לסרב לדבר שאיננו מורגל בו, האדם איננו יכול לעקור עולם "מובן מאליו" אל משהו שמחוץ להבנתו/תפיסתו. ולכן, אומר סוקרטס כי כוח חיצוני כופה על האדם לצאת אל מחוץ למערה, קרי, כופה עליו לחרוג מ"אי הידיעה" החוצה.
המשתחרר הוא משוחרר בעל כורחו, אבל משיצא החוצה בעל כורחו, קורה לו דבר שחייב לקרות: מי שיוצא מהמערה אל האור, דבר ראשון חייב לעצום את עיניו, הוא איננו יכול לראות, האמת צורבת בעיניים, היא מסנוורת. השחרור הוא עניין מכאיב, הוא לא יכול להסתכל בעולם הממשי, אדם שמשוחרר צריך הרבה זמן כדי להתרגל לממשות, כי עדיין מושלים בו ההרגלים הישנים ההם. לא במהרה נפטרים מהחינוך המנרמל. בהדרגה הוא יתרגל לאור, יחווה את הדברים כהווייתם. לראשונה בחייו הוא רואה אור אמיתי, שמש אמיתית, הרים ונהרות ועצים של ממש, לא את הצללים שלהם (כפי שראה במערה).
מרגע זה חי האדם שנדחף החוצה בשני עולמות. עכשיו הוא יודע באמת מה היה במערה, הוא גם יודע מה יש מחוץ למערה. עתה הוא מצוי בדילמה: הוא חי ב"ידיעה" לעומת חבריו יושבי המערה שחיים ב"אי ידיעה". למעשה, הוא יכול לממש את הידיעה הזו ולשוב אל המערה על מנת לשחרר את העצורים בה(עצורים באי ידיעה, מבחינה תודעתית).
השאלה: האם אפשרית שיבה אל המערה ע"מ לשחררם? האם בעיקרון אפשר שיתקיים שיח בין היודע למי שאיננו יודע ? האם מפגש כזה אפשרי באופן בלתי אלים?
הוא שב אל המערה. הוא שב אל המרחב ה"מובן מאליו" של יושבי המערה. עצם הנוכחות שלו היא אקט של אלימות, זוהי התפרצות אלימה, מאחר והיא מרסקת את ה"מובן מאליו" שלהם. הוא קורע את ה"מובן מאליו". מה שהיה "מובן מאליו" איננו מובן מאליו, מרגע שנכנס ה"איום" הזה, הוא למעשה מאיים על הסדר הקיים. לפתע מתהלך אדם חופשי אמיתי בניהם. כיצד יגיבו. האם יהרגו אותו ?
עכשיו אפשר לצפות במטריקס ולהבינו טוב יותר. |