נסו לדמיין מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם סדרת טלוויזיה, סרט או ספר עם סוף רע. בידור נשען על קלישאות, חזרה בלתי נפסקת על מנטרות תוך הסוואה גוברת שלהן במראית עין של עלילה לא צפויה. אך פיסות המציאות המעוותת מהן כל אמנות מורכבת, זוכות לטיפול שבו המצוקות הממשיות נפתרות באופן דמיוני. האידיאולוגיה המונחת מאחורי העונג של "מסעודה משדרות" היא כי המציאות איננה כל כך גרועה כמו שלעיתים נדמה לנו. על הכול ניתן להתגבר, אולי עם קצת מזל, דוד עשיר שנפטר במפתיע, וגם קצת פעלולים טכנולוגיים ישר מהמעבדה המתקדמת של התסריט השבלוני.
הדמיון איננו שרירותי, בעידן שבו לומדים בכל יום כיצד יש לתעל אנשים להשלים עם "עולם בלתי נמנע" ולהטיף עוד ועוד כי הקיים הוא גם ההכרחי, אנחת הרווחה בסוף סידרת המתח אומרת - הרוצח נלכד, ואולי הוא לא היה גרוע כל כך מלכתחילה. הסוף היה צפוי מראש, כמעט כמו הכניעה הפאסיבית של הצופה לחיים עצמם. |