|
עומד בקור הזה של המקום הכי נמוך קולע חבל דק מן המעט שעוד נותר ממך בין תהומות עליו חוצה מבלי לראות את הקצה. נפער תחתינו ים עמוק ולא פתור בנינו טבועות בו המילים כחרבות שנכנעו שתיקות צרמו בקול,דלתות כבדות סגרו עלינו קולן נסדק מולי בשמך,הוא בחיי עוד מהלך. וכל אותם הנבונים היועצים בטירוף פורצי החומות שבין הנפש לגוף לו רק לרגע אחד,פשוט תניחו לי לבד לצלול הכי עמוק כי שם פשוט. לשתוק ולברוח,למחוק ולשכוח אותך,שלעולם לא תימצאי,ולא תושיטי את ידך כך לא אצא מדעתי,ולא יחסר בי מדמותך בצער מר עודי בוער,אולי בלהט עקבותייך שוב לא אפול לתהום חיקך שוב לא אובד בין מילותייך. ובלילות בניתי לי מן גשר מעלינו ומעליו תלויים ים כוכבים באור הטוב שם,אלף מהלכים,זוגות זוגות,אך לא כמונו דרכם מוארת באמת,אותה מטיל פנס רחוב שם,צעדייך נשמעים,והם פוסעים ממני,הלאה צלצול ענוג נשמע,כמו נפתחה תיבת שלווה ומתוכה קורא בשמי קול לא מוכר הלילה ולך מורה הוא את דרכך אחר,נרקם לדמות אשה.
(כל הזכויות שמורות ליגאל פילר) |