שלום, זהו אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בקפה ונראה לי קצת לא הוגן שחבריי החדשים לא קראו אותו ...אז להנאתכם...סיפור אמיתי.
איש יקר שהלך לעולמו בשיבה טובה... אולם בחודשים האחרונים הוא הפך לסיעודי ונאלץ לגור בבית אבות. בכל מהלך הביקור בבית האבות שמעתי מישהו שר, לא ייחסתי לזה חשיבות יתירה סיימתי לבקר את דודי ושמתי פעמיי אל עבר היציאה ושם....במרכזה של גינה קטנה ישבו איש ואישה שלדעתי עברו את גיל תשעים מזמן.........ואני שומע את הזקן שר לאישתו שיר נוגה....כנראה ביידיש או בשפה סלאבית שלא הצלחתי לזהות..... והזקן שר ברגש ,אוחז את ידה ....וביד השניה מוחה דימעה.... התרגשות אחזה בכל גופי...נשארתי ממוסמר למקומי וחיכיתי שהזקן יסיים לשיר. ניגשתי בדחילו וברחימו ושאלתי..''כמה זמן אתה שר לה?'' והוא ענה בחיוך...."מגיל 17...אני פשוט אוהב אותה,אתה לא היית שר למי שאתה אוהב?'' ''אבל עכשיו היא כבר לא שומעת,היא רואה רק את השפתיים שלי.....והיא יודעת'' אמרתי ..''כל הכבוד ותהיו בריאים'' והלכתי משם, מחוץ לבית האבות מצאתי את עצמי מוחה דמעות שירדו מעצמן לא בכיתי ,אבל הדמעות ירדו מעצמן.......כוחה של אהבה....אפילו שהיא לא שלך. אלי |
תגובות (20)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נתינה אמיתית -
''אבל עכשיו היא כבר לא שומעת,היא רואה רק את השפתיים שלי.....והיא יודעת''
והתרגשתי כאן בנסיעה ברכבת
כולם מסתכלים עלי ולא מבינים
פשוט מתנה משמיים !
תודה !
קיבלת הוכחה שאם רוצים אין זו אגדה.
אימי נמצאת במקום מסוג זה וסרנדות מסוג זה נפוצות שם מאוד. ממש לבכות וללמוד.
זכות גדולה אהבה כזאת שנשמרת לאורך שנים.
גם אני הייתי בוכה.
ותודה שהבאת שוב.