אוקיי אוקיי...אני יודעת שזה נדוש. אני יודעת שזאת וואחד קלישאה. אבל מה אני אגיד...יש סיבה למה קלישאות הופכות להיות מה שהן.

כנראה שזה משהו בסמכותיות אצל גבר שאנחנו הנשים נמשכות אליו.

מאז שאני זוכרת את עצמי מתחילה להימשך לגברים, אני זוכרת גם את השיחות עם החברות על המפקד בצבא, על האחראי משמרת במסעדה, על המדריך של הפסיכומטרי, על המתרגל באוניברסיטה..ועכשיו כחלק מכל זה, גם על הבוס בעבודה.

עם השנים הבנתי שזו לא רק שריטה שלי. זה קיים אצל כולנו.

אבל, אני חייבת לציין במקרה הזה לא מדובר בקראש רק מעצם העובדה שהוא הבוס שלי.

מדובר פה במקרה חמור של בוס-קראש, כי יש בו כל דבר אפשרי בערך שיכול להיות מושך. ולהלן הרשימה:

1. עיניים ירוקות ושיער חום שזה לטעמי שילוב מנצח.

2. באופן כללי הוא גבר שנראה טוב- גם בפנים וגם בגוף (לפחות למראית עין).

3. הוא מבריק.

4. מבחינה מקצועית- יש לו תואר במחשבים והוא גם איש מכירות טוב (ולכן סמנכ"ל שיווק) מה שהופך אותו ללא רק חכם-עם-מחשבים-כזה, אלא גם בעל יחסי אנוש טובים.

5. יש בו שילוב מדהים של אדישות גברית אבל ביחד עם אינטלגנציה רגשית. הוא כאילו קולט אותי על כל הבעת פנים שלי, שאפילו אני לא שמה לב אליה. הוא אפילו הצליח להביך אותי כמה פעמים כשנגיד הוא אמר משהו וקלט אותי מחייכת ואז הוא זרק מן- "מה את מסמיקה" או אם הוא ניסה להסביר לי משהו ולא הבנתי וישר "למה יש לך פרצוף של לא מבינה כזה"

6. הוא מתלבש יפה- חולצות פולו יפות כאלה.

7. יש לו אופנוע, מה שמוסיף על הסקס אפיל הזה שלו כשהוא נכנס למשרד עם הקסדה

והג'קט השחור הזה של האופנוע. 

8. הוא הולך כל הזמן למילואים.

9. אחרי השם שלו מופיעה המילה 'סמנכ"ל'.

10. ואחרון וחביב..הוא הבוס שלי.

ואולי אפילו זה קצת מוריד שהוא כזה, או לפחות מבאס מפאת העובדה שזה אומר חד משמעית שהוא פשוט לא אופציה. 

ובינינו, מהיכרות שלי עם עצמי, עצם היותו הבוס שלי לא הייתה באמת עוצרת בעדי אם הייתה לי את האפשרות.. אבל אם יש משהו שבאמת עוצר, זה העובדה שהוא נשוי עם 2 ילדים.

ואולי טוב שכך, כי ככה באמת אני יודעת שאין סיכוי בעולם שהדבר הזה יקרה. וזה מנטרל את האפשרות הכי קטנה שאני אפילו אגיע למצב של להתעלם מזה שהוא הבוס שלי. כי עם כל הרשימה שהזכרתי כאן למעלה, באמת נראה למישהו שהייתי יכולה לדחות כזה גבר רק על העילה שהוא הבוס שלי?? אין סיכוי. אבל הקטע עם הנשוי..זה כבר משהו אחר.

אפילו לי יש גבולות.

אבל עם כל הכבוד לגבולות (ויש כבוד), אני פשוט מרגישה איתו כאילו שאיזה ילד קטן שנמצא בחנות ממתקים ענקית, כמו אלו של ה-mnm בניו יורק, ומסתנוור וחושק בכל הממתקים הטעימים והצבעוניים  ואמא שלו איתו בחנות מסרבת לקנות לו שוקולד סתם כי זה לא בריא.

ככה בערך זה מרגיש.

אבל במקרה הזה, לא משנה עד כמה החנות הזאת מוציאה לי את העיניים ומגרה אותי, כנראה שכמו הילד הקטן הזה גם אני צריכה ללמוד, שלא תמיד אפשר לאכול את כל הממתקים בעולם. בסוף חוטפים הרעלת סוכר.

לילה טוב לכולם!