בנימין נתניהו מזכיר לי לעתים תכופות מאמן כושל של קבוצת ספורט. כל מי שקצת מתעניין ודאי מכיר את הסיטואציה; הקבוצה לא מתפקדת, המערך לא נכון, החילוף המובן מאליו לא מתקיים, והשחקנים הלא נכונים משחקים במקום הלא נכון (ע"ע לואיס פרננדז).
לעתים יושב האוהד האומלל, כובש את ראשו בידיו ולא מבין כיצד ייתכן שעשרות אלפי אנשים רואים היכן הטעות, והמאמן, שאמור להיות מומחה בתחומו, ממשיך בדרכו וממשיך להיכשל. העניין עם הספורט, שחוץ מאכזבה, שום נזק גדול לא נגרם באמת. ניצחת או הפסדת, תמיד אפשר לנסות שוב בשנה הבאה. כשאתה המאמן של המדינה, הנזקים שאתה גורם עשויים לעלות בחיי אדם, בביטחון המדינה ובמצבם הכלכלי של מיליונים.
נתניהו שמע מרגע בחירתו כי בתחום המדיני עליו ליזום ולא להיות מובל. כל בר דעת יכול היה לדעת זאת, לא כי הוא גאון, אלא כי ככה מוכיחה ההיסטוריה של המשא ומתן. אז ביבי חשב להתחכם והדברים עליהם היה יכול לקבל קרדיט ונקודות שיציגו אותו כמנהיג רציני, דברים שיעבירו את הלחץ לצד השני לא נעשו. במקום להודיע על נכונותו לשתי מדינות, כפי שברור היה שיעשה, מיוזמתו, שיחרר ביבי את נאום בר-אילן שהציג אותו כסחיט וחסר עמוד שידרה, כשעל הדרך הוא מסתכסך עם האדם החזק בעולם.
בעצם זה התחיל קודם. כל המדינה ידעה כי מינויו של אביגדור ליברמן לשר החוץ לא תניב דבר מלבד בידוד בינלאומי ודה לגיטימציה לישראל, שכן יו"ר ישראל ביתנו מוקצה בעולם הרואה בו גזען. ובכל זאת, הוא שוב עשה את הטעות הידועה מראש, בראש צלול, ללא מחשבה, כשהכישלון ודאי.
במקום ליזום מהלך כלשהו, להחיות את היוזמה הערבית, למצוא נוסחה יצירתית, לעלות על השולחן צעדים שגם אם לא יקדמו את המשא ומתן, יקנו לו נקודות זכות יקרות, ויחלישו את הצד שממול, ביבי החליט לבחור בצעד הגרוע ביותר. לשבת באפס מעש, מתוך אמונה חסרת ביסוס שכולם ישכחו, שהבעיות יעלמו. כדי להפוך את הסוף לצפוי יותר, הוא גם החליט בדרך לתת לשר החוץ להתפרע, ולממשלה שלו לדון בהצעות חוק פופוליסטיות המחלישות את מעמדה של ישראל. כשהלחץ הגיע ודרשו ממנו הקפאה נוספת הוא סירב, רק כדי להסכים מחדש - כמו שכולם ידעו. מה יצא לו מזה? שחיקה במעמדו, חוסר אמונה בכנותו, והבהרה נוספת לגבי אי יכולתו לעמוד בלחצים. בלי קשר לדעותיי הפוליטיות, השונות לחלוטין מאלו של ראש הממשלה, אין ספק כי נתניהו גם לשיטתו, לא מצליח להגן על שום אינטרס ישראלי או אישי שלו.
בדרך, הוא מזגזג, מקבל החלטה סבירה רק כתיקון להחלטה איומה; כך בנושא הקברים באשקלון, כך בנושא התיקון לחוק האזרחות, כך בקבלת ההחלטה למיסוד הסיוע לאברכים, כך בהקמה בלתי נגמרת של ועדות לייעוץ בנושאים עליהם התקבלה החלטה אך זוכים לביקורת ציבורית.
לכן, כשאני מסתכל על התנהלותו האומללה, על יכולתו הנדירה ליפול לכל בור בו הוא נתקל, אני מחפש את ההנהלה שתראה לו את הדרך החוצה. הבעיה שההנהלה הישירה כוללת חבורה של שלושים שרים, שרובם המכריע מתעניינים בעיקר בכסא סביב שולחן הממשלה, ולשם הישיבה עליו מוכנים לספוג התנהלות המנוגדת לחלוטין לתפיסתם. בהנהלה המורחבת, קהל הבוחרים – נתניהו זוכה לתמיכה גדולה. מדוע? כי כנראה שכמו אוהדים של קבוצת ספורט מצויה ולוזרית, המזוכיזם השתלט עלינו. ההווי של הקיטורים על כמה גרוע מצבנו, בלי לנסות לשפר. ההתמכרות להפסדים, רק כדי להעצים את הריגוש החד-פעמי של ניצחון ארעי.
הבעיה, שבמקרה נתניהו, ארעיות הנצחונות היא גדולה מדי, ומחיר ההפסד יקר.
|