היא הייתה מחוברת חזק לילדות שלי, סוג של אמא שניה, ועכשיו היא ניפטרה.

על הקבר הטרי,ניפגשנו תושבי השכונה של הימים ההם, חברים, אנשים שהיו בני גילי הי שם בשנות השיבעים.

חבורה גדולה של שכנים חברים ובני משפחה שהייתה מתכנסת כל כמה זמן. 

היינו אז המון ילדים, היו המון סיפורים צחוקים ושירים ,סוג של שמחת חיים וחברות שהייתה, באמת שהייתה הי שם בשנות השיבעים.

זה הרקע , לזה אני קוראת נוף ילדותי. 

בלי פלפונים, בלי מחשבים, בלי לצלצל להגיד שבאים, היו מתייצבים אומרים הגענו, ומיד היו מתארגנים, פותחים שולחן, בבית! לא במסעדה מזרחית. בירות, סנגריה, סלטים ומטעמים.

ולקול השירים והויכוחים על פוליטיקה ומהות, הייתה מתעוררת השכונה לחיים. עד לשעות הלילה הקטנות בלי לזפזפ, בלי להחליף מקומות...

ככה זה היה פעם, פעם מזמן....

עכשיו שהיא מתה, משהו מילדותי התעורר רק כדי לאמר לי שהזמן עבר, שהזמן עובר.

אני קולטת אותו בדיעבד

קולטת שהספקתי כל כך הרבה...וכל כך מעט