| הלילה עוד ינוקא ומחכות לה שעות רבות עד שיאיר היום והיא תוכל להשתחל לצמידים שלה - לקרקש את עצמה חזרה לחיים. רגינה שוכבת במיטה הגדולה, בהונותיה מציצות מקצה אחד ואצבעותיה מהשניים האחרים. שערה האדום מזדחל מאחורי ראש המיטה וסודק את לובן כריותיה. היא מוטלת על המזרון העבה וכותנתה מופשלת מפאת החום הכבד, ידיה פרוסות ורגליה מפוסקות. שדיה העצומים נעוצים כשני קורנסים בין זרוע לבית שחי ומרתקים אותה לעוד לילה נטול חמלה.
הילדה הזו, סופי, בחדר השני. הנוכחות שלה מעבירה רעד ברחמה המבויש ובחצוצרותיה אין תרועה. הילדה שלה הייתה נראית בדיוק כך, אין לה שום ספק. עורה משוייש בנימים עדינים. שערה מדלג מאוזן למצח והוא מעט ארגמני. כמו שלה. הילדה ההיא שהיא ראתה לשנייה עלובה אחת וחסל. היא לא חשבה עליה שנים. לא דמיינה את משקלה על חזה. את פיה הקטן מוצמד אליה ויונק ממנה חיים. כואב לה. כואב לה פתאום במקום שלא היה אמור להיות קיים יותר. רגינה גונחת מכאב וטיח מתקלף אליה מהתקרה. היא שוכחת כמה היא גדולה.
סופי נעמדת בפתח הדלת וזוג עיניה מודאג. "רגינה? את מרגישה טוב?". "הכל בסדר ילדה. לכי לישון. חלמתי חלום"
סופי מתחילה בטיפוס עיקש לפסגתה של רגינה. שמיכות, כריות, ברכיים, בטן - טונדרה של עור קריר ושערות עדינות. היא מוצאת לה מקום בין בליל גופה של רגינה ונושמת אותה. רגינה מקבלת אותה ונזהרת בתנועותיה. מרפק אחד לא במקום וסופי תגמור כמו גולאג, הגור הקטן שרגינה קיבלה ומעכה בשנתה כשעוד לא הבינה כמה היא באמת גדולה. היא בכתה עליו כאילו היה החלק הטוב בנשמה שלה.
סופי מניחה אצבע אצבעונית על טבורה של רגינה. "על מי את חושבת כשאת מסתכלת עלי?" סופי חוקרת. רגינה שותקת והיא מזיזה כף יד רחבה לערסל את גווה של הקטנה הזו שמתחפרת לה מתחת לעור. האצבע של סופי לא מוותרת. רגינה מרימה את סופי כמו ערימת כביסה עדינה וצועדת איתה לחדר הגדול. היא פותחת מגירה קטנה בשידה ומוציאה מתוכן כובע סרוג תינוקי ותכול, שמלונת עם פילים רקומים ואת זוג הנעליים המתוקות ביותר שסופי אי פעם ראתה. רגינה מסדרת אותן על ראש השידה - כובע שמלה ונעליים ונראה שעוד רגע קט יתמלאו בגוף. הבגדים של תינוקת אבל הגודל - גרגנטואה.
"היא מתה?" "לא. היא חיה. היא חיה. במקום אחד. אחר" "למה?"
רגינה מעבירה את סופי לזרועה השנייה ושותקת כאב.
סופי משחילה את זרועה מתחת לענני האודם ומחבקת את צווארה של רגינה. היא מטפסת מזרועה אל השידה ומשילה את הכותונת. היא לובשת את השמלה, חובשת את הכובע ומתיישבת לנעול. רגינה מביטה בה ועיניה נפערות. אצבעותיה נשלחות אל רגליה של סופי ובתנועה איטית עד אובדן היא שורכת שרוך אחר שרוך. הן מביטות זו בזו. זו לתוך זו. הכאב של רגינה מדלל את עצמו בעיניים החמות של סופי.
רגינה מושיבה אותה על כתפיה, מתכופפת מתחת למשקוף שלא יחבוט בקטנה וככה מטיילות להן בבית, מחר לחדר. סופי צוחקת ורגינה גם. היא מקפיצה אותה על הידיים, מטיסה אותה כמו אווירון וסופי צוחקת עד שאין לה יותר אויר. רגינה אחריה ולפעמים משתחררת לה נחרת צחוק עצומה שמשגרת את סופי למדרון של צחוק היסטרי שאין ממנו חזרה.
עייפות גדולה יורדת על שתיהן. הן צונחות על המיטה הגדולה. סופי מתקפלת אל תוך קיבורת זרועה של האישה הגדולה ונרדמת. רגינה מחייכת ודמעות של אושר בעיניה. היא מיישרת את הכובע התכול על הראש הקטן. הלילה כבר זיידה. היא ישנה.
|