21 שנה זה המון זמן..

 ב-21 שנה אפשר לעשות כ"כ הרבה דברים.לראות מאות ואלפי מקומות, לחוות חוויות, לאהוב, להפרד ושוב לאהוב...לסיים לשלם את המשכנתא, להוליד ילדים, לגדל שני כלבים וחתול, לקנות ארבעה רכבים לפחות ולמכור אותם אחרי שנתיים...

אבל..21 שנה זה הרבה יותר מ- המון זמן בשביל לא לצאת מהארץ.

"לפעמים, אני מרגישה אסירה בביתי שלי", כך כתבתי במכתב קורע לב לרשמת ההוצל"פ ששמה עלי קצוץ.כמובן, שהיא לא מפספסת אף דיל או מבצע ב"דקה ה-90", כמובן שהיא עושה את דרכה לאיטליה, בלגיה והולנד לפחות שלוש פעמים בשנה. ממש איכפת  לה שיש מישהי באיזשהו מקום בארץ הקטנטונת שלנו שמשתוקקת לעלות על מטוס ולראות עולם. אפילו לכמה ימים, אפילו רק למדינה אחת, ככה בקטנה.מישהי שחולמת על הרגע שתעלה על מדרגות המטוס, חולמת על הרגע של חיפוש המזוודה שלה אחרי הטיסה, חולמת על הרגע של לראות סרט גרוע בטיסה, חולמת על הרגע שרגליה ידרכו במדינה אחרת, תחייך ותאמר לעצמה – עשיתי זאת. 

זה קרה לפני בערך 14 שנה, היינו מושבניקים.הגענו למושב חדורי מוטיבציה לאחר חמש שנות חיים בקיבוץ.החלטנו שאם כבר בערבה ואם כבר ישוב כ"כ קטן עם כ"כ הרבה בעיות, לפחות נרוויח את כספנו כמו שצריך. לפחות נקבל תמורה על העבודה הקשה. שבוע אחרי שהגענו למושב, האיש שהיה איתי (הגרוש כיום), אמר לי "בואי נלך מכאן", ואני לתומי לא הבנתי, מה פתאום ללכת? רק הגענו..רגע, תן להבין, תן לחוות.

אולי זאת היתה טעות חיי ואולי הייתי חוזרת על אותה התשובה גם היום.מה שבטוח שבזכות כל מה שעברתי במשך 12 השנים שהייתי איתו, אני זאת - אני - ולא אחרת. בזכות אותן שנים שעברתי איתו, הפכתי מייצור רכושני, קנאי ורוצה הכל כאן ועכשיו,ל- בן- אדם. 

התחלנו להגשים את החלום, רכשנו ציוד, עיבדנו שדות, ניהלנו משק, היו לנו תאילנדים מקסימים שעבדו איתנו, חווינו חוויות, גלגלנו טפטפות, היינו חקלאים מאושרים. היה כייף.התגלגלנו לנו בין שתילה לקטיף..וחוזר חלילה.

ואז באה המכה. 

בוקר אחד התעוררנו (זה היה כבר בשנה השנייה), מצאנו את השדה שלנו מרוט, הרוס, קרוע, שרוף, קבור ומרוסק.היתה סופת חול וקרה (קרה זה כשהשתילים נשרפים בגלל הקור) שפשוט חלשה על השדות שלנו  ולא הותירה דבר.היינו המומים, מרוטים, הרוסים, קרועים, שרופים, ומרוסקים.

הגיע השמאי, אמר מה שאמר, המדינה נתנה מה שנתנה וכמובן שזה כיסה בערך שליש מההוצאות. נותרנו חסרי כל. לא ידענו מה לעשות.האיש שהיה איתי, נכנס למין משבר ש..לימים הביא אותו למקומות מדהימים אחרים, אבל על כך לא ארחיב (לפחות לא כעת).

החלטנו "לסגור הברז" וללכת הביתה. זה לקח לנו בערך חצי שנה שבמהלכה בזבזנו את כל יתרת האשראי שלנו...(חיינו ממנה).מכרנו ציוד, חיסלנו המשק, החזרנו את חובותינו למושב, כי זה היה הכי בוער ועזבנו.אה כן, לפני שעזבנו שמנו אצבע על המפה – קריית טבעון עלתה בגורל. 

המשך יבוא...