ניתן לעצור את הזמן, לו רק היה דבר שבשבילו עדיין ראוי לחיות. הסקרנות האינפנטילית, שעדיין מכה בנו מדי פעם, מתייחסת לחד פעמיותה של האהבה בתור עניין זניח, כשם שהרומנטיקה שהפכה לקלישאה ממוסחרת התייחסה אליה כעניין קדוש. נדמה שאדם שעבר מהחיים הפרטיים ולא ישוב יותר איננו עניין טרגי ודרמתי, "אחר יהיה במקומו". והאינפנטיליות העיקשת מסרבת לקבל על עצמה שלא יהיה אחר במקומו, ולא תהא אחרת במקומה. האובדן של החד פעמי, איננו חד פעמי, הוא מתמשך לנצח. בתוך החד פעמיות אצור הנצח של האובדן אותו התודעה מסלקת מקירבה כמחלה - כי לחיות את האובדן בכל רגע משמעותו טירוף. בעולם שבו החלקים המכאניים משמשים בכל רגע תחליף זה לזה, ובני אדם במקומות עבודה מוחלפים ללא הרף, תוכניות טלויזיה מושקעות בהון ובידע מוחלפות בשניות, החד פעמיות היא כמעט בדיחה. אצל בנימין היא טרגדיה, אצלנו היא כבר פארסה. אבל הפארסה איננה מטשטשת את הכאב הנמשך, את הריקנות הנמשכת של משהו שלא ניתן להחליפו, והיא קורסת שוב ושוב לנוסטלגיה גרועה מאוד, אל "הזמן הטוב והישן", שמעולם לא היה טוב באמת. באפס האפשרות שהזמן מותיר עבור ההיסטוריה עצמה לשכפל את עצמה שוב ושוב, נותרת רק אפשרות אחת, לנסות ולהיזכר ברגעים אחרים. |