התיישבתי והחלטתי שאני עושה את זה. זהו, אני הולכת לכתוב פוסט חדש. לא אכפת לי אם הוא יצא דבילי, לא אכפת לי אם לא יהיה לו נושא ברור ולא אכפת לי אם תשנאו אותו. אני חייבת לכתוב, בשביל עצמי.

הכל התחיל לפני כמה חודשים. התקבלתי לעבודה במגזין טיים אאוט ירושלים. הבטיחו לי משכורת נאה עבור כתבה שעבדתי עליה וכמובן, המשך עבודה בעיתון. לאחר שסיימתי את שלד הכתבה והיא כבר נשלחה לעורך המגזין ישירות למייל, הסינונים הגיעו. האדון נעלם מעל פני האדמה, איתו הכסף שלי והכי חשוב - טיפת הכבוד האחרונה.

לא חשבתי שמישהו יפרסם את הכתבה הזאת, אחרי הכל, היא לא עברה שיפצורים ובכלל...אם מתעלמים ממך ומסננים אותך, אז כנראה שאתה פשוט לא טוב מספיק.

ואז זה קרה. בוקר יום חמישי, טלפון.

"אור, הכתבה שלך פורסמה!" שמעתי את קולה של חברתי מהצד השני, מודיעה לי בהתרגשות שזה קרה.

הנורא מכל קרה. לא רק שמסננים אותי, לא רק שנעלמו לי סתם ככה, השתמשו בכתבה שלי בלי לשלם לי ובלי להודיע לי!!!

במשך ארבעה חודשים ניהלתי מלחמות עם כל מי שרק יכולתי, החל מהעורך המניאק ועד לדרגים גבוהים יותר בעיתון. אפילו פניתי לעיתונאים מוכרים, לבלוגרים, הכל כדי לקבל את הצ'ק המיוחל ואפילו הסבר, או התנצלות. בסוף המלחמה המתישה הזאת, קיבלתי שליש מהסכום ועוד המון שקרים נוראיים על הדרך. בכל אופן, לא אלעה אתכם בכל הפרטים הקטנים, וגם לא את עצמי...כי לא בשביל זה התכנסו פה היום.

אולי היה לי חשוב לספר את כל זה, כדי שתבינו למה אני לא כותבת יותר, כדי שאני אבין למה אני לא כותבת יותר.

ואז אני קולטת, אני משקרת לעצמי. אני, אשת המלחמות הצודקות, זאת שלא תתן לאף בן אדם קטן ושפל להוציא לה את הרוח מהמפרשים, זאת שאומרת לעצמה ולכולם ללכת אחרי הלב, זאת הבחורה שתפסיק לכתוב בגלל מישהו?!

אני מבינה לאט לאט שהבעייה עמוקה מזה, אבל אני לא יודעת מה היא. אני לא יודעת למה אני לא כותבת, אני לא יודעת למה אני כלכך מפחדת מזה פתאום ואני אפילו לא מצליחה להסביר איך במשך כלכך הרבה זמן, מילה אחת לא נכתבה.

אני לא מסוגלת הרי לעשות צעד מבלי לכתוב עליו, בטח שלא לעבור חווית משמעויות ולסתום את הפה.

מה קרה לי?!?!

אני מרגישה שהתקלקלתי, מרגישה שנגמרו המילים. כאילו יש מחסן גדול-גדול, שבו כל המילים שבהן אוכל להשתמש אי פעם והן נגמרו. פתאום אין לי מה לומר, אין לי מה לשחרר, אין לי מה לצעוק ואין לי מה סתם להגיד.

שקט, דממה.

אני חייבת לכתוב, אני חייבת לחזור לזה.

זה בורח ממני, זה נעלם לי, זה מחליק לי מבין האצבעות. הדבר היחיד שאני טובה בו, הדבר היחיד שעשה לי טוב...פשוט מת, והכי כואב לי בכל הסיפור הזה, שאני אפילו לא יודעת לעזאזל למה.