אלה הם דברי הפרידה שלי מעמותת סיכוי, שננאמו בפני קהל רב בחיפה בחודש אוגוסט 2010. הם מובאים כאן באיחור רב, אבל מוטב כך.

אזהרה: הטקסט הזה הוא לבעלי קיבה חזקה.http://www.sikkuy.org.il/docs/shuli_dichter_kenes_2010.pdf

מחליפי בתפקיד, רון גרליץ, הציב את הקישור בדף הפייסבוק שלו: http://www.facebook.com/profile.php?id=100000436025845

הנה כמה היי-לייטים:

• גילוי נאות, לפני עיקר הדברים: אני יהודי בזהותי הלאומית והתרבותית, ציוני בהשתייכותי הפוליטית-היסטורית וישראלי באזרחותי, על כל המשתמע מכך. מכאן נובעת האחריות שמוטלת עלי.
•  
• בסופו של חשבון, אחרי כל הדיבורים היפים עלWin-Win  ועל הגדלת העוגה לטובת כולנו, הגדלת ההקצאות לשילובם של הערבים במדינה תבוא באופן זה או אחר במקום הקצאות שבעיקר יהודים נהנו מהן עד עתה.
•  
• אל נשלה את עצמנו, גם את החברה הערבית צריך לשכנע בדבר החיוב שבשוויון. שוויון פירושו שילוב במדינה, ולמרות שמקובל להסכים לכך, ההשלכות המעשיות של מהלכי השילוב והשוויון דורשים מהאזרחים הערבים מאמץ מיוחד, רעיוני וחברתי, ובמיוחד בשלטון המקומי.
•  
• צריך לבסס הגדרת פרופסיה, קוד אתי משלנו, מסגרת ארגונית עצמאית, מכילה, מוסד שיהפוך את פעילי החברה האזרחית לחברים בארגון משלהם. אם רוצים שארגוני החברה האזרחית יהיו עמוד מעמודי התווך של החברה והמדינה, חייב להיות מקום לכך.
•  
• בחרתי להציג את העניין של אמיר מח'ול דווקא בשל המרחק הפוליטי הרב שלי ממנו, כדי להראות שיש כאן דבר-מה משותף, אמיתי, שחזק מן הניגוד בינינו. שנינו שותפים לפרויקט שאיננו רשמי מספיק, להפוך את החברה שבה אנחנו חיים לכזו שתאפשר לנו לחיות בה בשלום.
•  
• אבן היסוד אינה דווקא האזרחים הערבים שנזנחו, אלא היחסים בין היהודים לערבים.

למי שמתעקש יש גם אפשרות לראות את הוידיאו של הנאום:

http://www.youtube.com/watch?v=1BX-kOOXEHE&feature=mfu_in_order&list=UL