כבר בשבוע הראשון ללימודי עיצוב תעשייתי בבית הספר בצלאל שמן הראוי שיהפוך שמו לבצל שכן שום אל לא שוכן שם חוץ מהאלים הבלתי מעורערים שהכתירו עצמם ראשי המחלקות- אבל זה נושא אחר שאני אמחזר בפעם אחרת..

בכל אופן כבר שם, בעודי מתיימרת להפוך למעצבת תעשייתית חדה וחדשנית נחשפו בפניי בזה אחר זה אהבות אסורות לדברים ישנים.

בערב גשום אחד אספתי שרפרף נטוש וצולע ובערב אחר היתה זו ערימת אבק טומנת סוד.. שלימים הפכה לטרנזיסטור מתפרק המועדף על ילדיי הקטנים.

בכל התרגילים שהצטווינו להכין, מציור ועד דגם  ניחנה בי המשיכה לדברים שלא נעים לאמר, אבד עליהם הקלח.. בשיעור ציור בחרתי לצייר מנעול עם חור שחור משחור ובשרטוט מיסב שבור שמצאתי זרוק (ועד היום המורה בטוח שהעתקתי מחוברת הדרכה לרכבים וכמובן טרח להשפיל אותי לעיני כולם).

כשהתחלתי להפנים את התחושה המנוכרת שבעיצוב תעשייתי וחדשני שבו כל חלק עובר תחת מכבש המכונה או תחת אלפי ידיים אוטומטיות במפעל של פס ייצור מדוייק וקר הבנתי שאני לא במקום הנכון .

רציתי להקשיב לאני הפנימי שלי ועדיין ליצור יש מאין.

ואז התחלתי לשמוע קולות ..(ספוקי..)

בתחילה היו אלה קולות עמומים ואט אט הם הפכו לזעקות אמיתיות, לא ידעתי מה הן אך כולן הגיעו ממעמקי פח הזבל:

קופסאות,אריזות,צנצנות,קרטונים,פלסטיקים,בקבוקים ,פסולת תעשיתית, גזרי בד. מתכות ועוד ועוד ועוד

כולם שכבו שם זרוקים וזועקים מחכים שאגיע לגאול אותם מסופם המיועד.

התחלתי לאסוף אותם אחוזת אמוק ואחרי שלקחתי את כולם..ניסיתי למצא בדירתי קצת מקום גם בשבילי.

השותפות שלי לא התלהבו מהרעיון ובכל זאת תמכו..אולי בגלל זה אני בקשר  איתן עד היום??

בכל אופן, משוחררת מנטל האימה שרבץ עליי כל אותה שנת לימודים ארורה- הרגשתי הקלה כל כך גדולה שכמעט הצלחתי לעוף.

אחר כך באו השנים השמחות בנחלת בנימין שהיו במה נהדרת למוצרים צבעוניים שהכנתי מעיבוד של מוצרי קרטון ונייר והיו עם חותמת  אישית וחייכנית משלי.

אחר כך באו הילדים (שיהיו בריאים) ועם כל ילד נולדו רעיונות ובאיזה שהוא שלב האריזות לא קיבלו שום שידרוג אלה היו הן כפי שהן- קופסאות. אריזת קרמבו מרשרשת וקופסאת פח לתיפוף.. והילדים קיבלו אותן באהבה כל כך גדולה שזה כשלעצמו חסר לי כסף בקניית צעצועים.

תוך כדי העברתי חוג לאמנות שימושית בו הכינו המשתתפים מוצרים שימושיים נפלאים מאשפה או בשמם המועדף: חומרים ממוחזרים (עד היום עוצרות אותי אמהות ומזכירות לי שהמוצר עדיין בשימוש ויפה וכל הכבוד- וחבל שאני לא עושה עם הכשרון הזה שלי משו.. לך תסביר שאם אתה לא מופיע במדור הרכילות של המקומון השכונתי זה אומר שאתה דווקא כן עושה משו)

בכל אופן, למען כל האמהות המשוטטות, המורה לשרטוט ולמען הסר ספק-  אני אמנית רב תחומית ובעלת עסק מתוק ושמח לייצור ועיצוב של פרחים העשויים ממתקים ופירות יבשים.

בזכות שיתוף פעולה, שיזם שותפי לעסק- נעם סלע, עם פרוייקט סימו"ן (סביבה ירוקה מאוזנת ונעימה) בראשות סימון מולה שעושה עבודת קודש בכל הנוגע לאיסוף קופסאות ללא בית ואריזות מוכות  גורל,

התחלתי לעצב מוצרים חדשניים לצרכן שעיקרם מיחזור ותכליתם שיישארו לתמיד.

צנצנת קפה וקופסאת פח של תרכובת מזון לתינוקות עברו מהפח מהפך.

על יישום המהפך מנצחת קבוצת נשים נפלאה מבית חם (הבית של בריאות הנפש) שעוברת הדרכה אמנותית והן מבצעות את עבודתן באהבה רבה.

אז תנו גם אתם הזדמנות לבקבוק ולקופסא להתחיל בדרך חדשה ומלאה אפשרויות – ופשוט תמחזרו.

קישור לפרוייקט המיחזור שלי