מאז עזב יעקב את בית אביו וברח מחרדת עשו אחיו עברו עשרים שנה. הוא בעל רכוש – "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה" (בראשית לב/ו) אך למרות זאת הוא ממשיך לפחד מפני עשיו "כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים" (לב/יב). אימה זו היא המביאה אותו לשלוח מלאכים אל עשו בדברי ריצוי, השלמה, ושיכוך הכעס "ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך". מדוע חשוב להבליט רכוש ו"ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה"? מסביר רש"י שיעקב רצה לפייס את עשיו כי לא נתקיימו בו ברכות אביו: "ויהי לי שור וחמור - אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ". הרב מרדכי אליהו ז"ל מקשר את הפסוק "ויהי לי שור וחמור" עם חנוכה "שבו אנו זוכרים מה שעשו לנו היונים שהכריחו את ישראל לכתוב על קרן השור 'שאין לכם חלק באלוקי ישראל', הם רצו לקעקע את האמונה הטהורה והשורשית של עם ישראל בבורא עולם. ורצו לעשות זאת דווקא על קרן השור כי היא סמל לכוח ולנצח של עם ישראל ככתוב (משלי יד/ד) 'ורב תבואות בכח שור', אבל גם של הדר - כמו שנאמר (דברים לג/יז) 'בכור שורו הדר לו'... וכיון שהקב"ה סייע בעדנו ונצחו המעטים את המעצמה הגדולה, החליטו פוסקי הדור, שיש להדליק נרות לחנוכה זכר לנס", ויש במצוה זו הדר מיוחד. למרות הרכוש, המעמד והשנים שעברו - יעקב חרד: "וירא יעקב מאד ויצר לו" (בר' לב/ח). פירש רש"י: "וירא שמא ייהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים". אופציית המלחמה לא טובה מכל הבחינות. את מצוקתו הנפשית של יעקב, הנקלע למצב של חוסר וודאות, מפרש ר' יוסף בכור שור, כי יעקב היה במיצר כי לא ידע מהי כוונתו של עשיו, וכיון שכך, לא ידע גם כיצד להגיב: "שאם היה יודע דכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו. אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה... ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש. ולפיכך היה מיצר שלא היה יודע מה יעשה, או יברח או יעמוד". פרשנות זו מעלה שאלה קשה שחוזרת לאורך הדורות: איך עליך לפעול כשאינך יודע אם פני השני לשלום או למלחמה? אין כוונתי לנתח את מאפייני המשא ומתן הפוליטי שנתן ללמוד מהפרשה ואף לא לשאול אחר נחמה ליבוביץ השואלת "ומה יאמר דורנו לוויכוח זה המתנהל בין חכמים ופרשנים מדור לדור?", אלא ללמוד מעשי אבות שהם סימן לבנים. אין יעקב יושב בשלווה אלא נוקט בשורת צעדים מכינים לקראת הפגישה עם עשו, כדברי רש"י: "התקין עצמו לשלושה דברים לדורון, לתפילה ולמלחמה". לדורון: 'ותעבור המנחה לפניו' (לב/כב), לתפילה: 'א-לוהי אבי אברהם וא-לוהי אבי יצחק' (לב/י), ולמלחמה: 'והיה המחנה הנותר לפליטה…' (לב/ט) …על כרחו – 'כי אלחם עמו'". או בסדר אחר לפי הרמב"ן, שמקדימה התפילה לדורון. ר' יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק בהקדמה לפרשת וישלח כותב: "…כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עוון אשר חטא, וכמו שביארו חז"ל במדרש שוחר טוב: 'כי ה' א-לוהיך ברכך בכל מעשה ידך' (דברים ב/ז) – יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר 'בכל מעשה ידך' אם עשה הריהו מתברך, ואם לאו - אינו תברך". וכדוגמא נפלאה לרעיון זה הוא מביא את התנהגותו של דוד המלך: "…ומי לנו גדול ואהוב לא-לוהינו כדוד אדוננו… ועם כל זה לא סר מהשתדל בכל מאמצי כוחו להינצל מכף אויביו… כי ידע כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעולותיו האנושיות ככל אשר יספיק שכלו. והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו לפני אבימלך, להתהולל ולהוריד רירו על זקנו, עם שהוא עניין של מיאוס ובזיון… וכמו שאמר שם (תהילים לד/ה ) 'דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותיי הצילני' כי אחרי שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו, דרש את ה' על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו – מה שלא היה ראוי שיעשה כן, אם לא ימלא ידו בהשלמתו כל מה שביכולתו לעשות". לאור דברי בעל 'העקדה', נמצא שההשתדלות עצמה הינה רצון ה' וממילא חלק מעבודת ה', ומי שאינו משתדל לעשות ככל יכולתו למען הצלתו בדורון ובמלחמה, ולעתים אף בהתבזות מה – כדוד בשנותו טעמו, אינו יכול לצפות שתפילתו תֵענה, כדרך שהיושב ומתפלל שתבואתו תצמח בלא שחרש וזרע – הרי הוא ממבלי עולם. בדרך זו נהג יעקב לקראת פגישתו עם עשו, והדבר מבהיר היטב את עמידתו בתפילה דווקא לאחר שהשתדל בכל מאודו והתקין עצמו לדורון ולמלחמה.
שבת שלום! אתל ברילקה מרצה, מנחה ומאמנת אישית 0507830151
|