♥ מילדות לנעורים ♥ פרק שמיני מתוך היומן הכמוס ♥ כעבור שנים רבות, כשכבר נולד בני, מצאתי במגירה התחתונה של שולחן הכתיבה, מחברת בכריכת עור, אותה קבלתי בנעוריי ממרי, חברתי הטובה. העובדה שהיה לה מנעול קטן, הקנתה לה מייד את ייעודה - יומן אישי כמוס ביותר. הגם שהייתי בטוחה באלף אחוזים שאימי לא תציץ בו, גם לו השארתיו פתוח על מכתבתה, באשר לאבא - שום ביטחון לא היה לי, מאז אותו סיפור עם המציל... טוב מאוד שהיה לו מנעולון ואפילו הוא, "מִיט זָאיינֶה גְרוֹסֶה פָנְטָזִי" [בדמיונו המופלג], לא היה מסוגל להעלות בדעתו היכן חבוי המפתחונצ'יק. "הפלילים" שהיו רשומים בו, לא היו אלא שירי ערגה וכיסופים בעלמא ומקצתם שלא בעלמא... רק זה היה חסר, שייגלה אותם וקנאתו לי רבה כבר ממילא.
כשם שהצטערתי צער רב על כמה וכמה מעשים נמהרים בחיי, כך גם בעת שמצאתי את היומן, ממנו נתלשו מזמן כל הדפים הכתובים... החלקתי על הנותרים בליטוף מהורהר ובתוך כך נשרו מבין דפיו, פירורים של פרח מיובש...
נעורים - כמו הסתיו - הם תקופה הפכפכה. את משבצת "החברה הכי טובה", מילאו לידיה ומרי חליפות, לפי מצבי הרוח והנושאים המשתנים. בכיתה ח', אחרי שכבר למדתי מלידיה כל מה שראוי ללמוד ממנה ונרתעתי ממה שפחות ראוי, פינתה זו את מקומה לטובת דליה. מרי הייתה נפלאה לחלומות. די היה לה, למשל, בעובדה שאביה היה נהג בחברת תיירות והסיע פעם את הבמאי ההוליוודי הנודע, ססיל ב. דה-מיל, כדי לרקום סביב קשר זה את חלום חייה – להיות שחקנית. דליה לעומתה, ענתה על הפן המעשי של החיים.
ברכה רבה הייתה בחברות עם התלמידה החרוצה והרצינית הזו, שהייתה גם עמלנית במשק הבית, בשל מצב בריאותה הלקוי של אימהּ. "ילדה טובה" היה בהחלט שמה האמצעי. ההתרועעות עם דליה, הכשירה את יציאותיי בערבי השבת בעיניים עצומות. אימא בטחה בי בין כה וכה ואבא לא חקר. דליה הייתה חותמת הבמ"ץ שלי [בִּיטוּח מפני צרות]. מה שלא ידעו, אלא מאוחר יותר, הייתה עובדה "זניחה ביותר": דליה החרוצה-העמלנית-הטובה, בלתה את לילות השבת, בחברה שהבנים בה מבוגרים ממנה בשנתיים-שלוש, כשרק אחד מביניהם לומד בתיכון. שלושת האחרים היו בני "הנוער הלומד והעובד" - לא בדיוק כרטיס ביקור שבנות מ"בתים טובים" היו מתפארות להציג באמצעותו את חברן...
התיכוניסט היה בן זוגה של דליה, לטובה היה את מוישה, אהרן המשופם הגבוה, חיזר אחרי נערה שמראיה ושמה נשכחו ממני ומעט מאחור, השתרך לו השקט והנאה מביניהם. בערב הראשון שחָבַרתי אליהם, שמנו פעמינו ממרכז המושבה לשכונת אליעזר. לביתו של מי הלכנו, שוב לא אזכור ובכלל, מה זה חשוב?! הכול נדחק כתפל, על מנת שהתודעה תהיה פנויה לזכור התרחשות יחידה במינה, שארעה בדרך חזרה. בתור שכזו אומנם נותרה רשומה עד עצם היום הזה...
כשלוש שעות בילינו בבית ללא נוכחות הורית מגבילה, כשפטיפון מנגן בעיקר סלואו, ואלס אנגלי וטנגו - ריקודים בהם מתבקש לגעת קצת פה ומעט גם שם, כאילו במקרה, ול"מוצהרים" כצמד, גם ממש להיצמד. שעות רקוּדוֹת כאלה, באורות מעומעמים ובהכרה עמומה לא פחות, השפיעו על כולנו, באופן בו שוב לא היינו בדרך חזרה מי שהיינו בבואנו... ניכר הדבר גם במבנה צעידתנו: כמו לתיבת נוח עלינו למושבה, זוגות-זוגות במרווחים שהלכו ונפערו ובמרחק ניכר מאחור - אני עם "השקט והנאה מביניהם", עם אלברט מגבעת אולגה.
הלילה הקיצי היה נטול ירח אך מבושם היה בעירוב ניחוחות מתקתק של פרחי הגינות שבצבצו מבעד לגדרות בתי השיכון. לאורו הכתמתם של פנס בסמטה, שלח אלברט את ידו אל בין סורגי הגדר, קטף ורד ארגמני מן השיח הקרוב והגיש לי אותו, עטוף בממחטתו המגוהצת ובעיניים שחורות-שחורות ובורקות-בורקות, כמו אלה של עומר שריף כ-ד"ר ז'יווגו. הפרח המשכר לא היה לגמרי פתוח וכבר לא ניצן - שיקף במידה רבה כל מי שהייתי ומה שרחש בי בעת ההיא.
ברגעים קסומים נחרתים גם פרטים שוליים לכאורה: שמלת הקרפ-דה-שין הצהובה עם התחרה במחשוף ובשוליה, שהחמיאה לעורי השזוף, הסנדלים הלבנות על רצועותיהן, הכל נחקק עמוק ומבלי משים, ברגע שאושרתי, כאילו העידו גם שמיים וארץ: נ ב ח ר ת! לא מתח ולא רעד, לא נחשולים של להט, רק שלווה רכה ומפייסת עטפה אותי, כזו שחש אדם בשובו הביתה אחרי תלאות וימים רבים...
מילה לא נאמרה. כמו היה זה הדבר הטבעי ביותר בשבילו, לתת לי ורד ובשבילי, דבר של יומיום לקבל פרח של אהבה. ביד האחת אחזתי בגבעול הכרוך בממחטה, בעוד כף ידי השנייה חפונה בהידוק קל, בכף ידו הגברית והמחוספסת של אלברט-ז'יוואגו, הנער "הלומד והעובד", בעיקר העובד...
אחרי אפי "הברונזאי" שהכזיב, היה אלברט אחד מן "הבטוחים". נעמו לי הליכותיו, רגישותו, אהבתו המוצהרת שוב ושוב, מבלי שדחק בי אף פעם, לעבור את הגשר לסטאטוס הבא... קרוב לוודאי שעד מהרה הייתי משתעממת בחברתו, אלמלא התערב אבא ותבע לשים קץ לרומן הנעורים הזה, זמן קצר למדי אחרי שנולד. הוראה נחרצת זו באה בדרך הביתה, אחרי ערב הסיום הגרנדיוזי של שנת הלימודים האחרונה בבית הספר העממי.
בבת אחת דהה הכול: המחזה שהצליח מעל למשוער, הקידות החוזרות בקבוצה ולחוד, אותה התרגשות מרוממת, כשאולם מלא מפה לפה בילדים, הורים ולובשי מדים, ניצבים כולם על רגליהם ומריעים, מריעים לי ומגבירים תשואותיהם, כאשר בהברקה בת הרגע, נשפתי עוד שובל עשן מבדל הסיגריה שנותר בין אצבעותיי... כל זה נחמץ ושקע כעופרת במצולות הים, מבלי שניתנה לי שהות, אף לא בת יממה, להתרפק על אחת החוויות המכוננות ביותר בחיי - זו שתרמה לזקיפות קומתי, לאישוש הדימוי העצמי שלי ולנינוחות שחשתי בחברתו של נער - הראשון שממש אהב אותי, שקטף למעני ורד ארגמני, מעט פתוח מעט סגור...
דהה הוורד ועבש, ניחוחו אבד מזמן, אולם כל שסימל נותר רענן עד כלות. טיעונים שונים העלה אבא בפניי באשר להתנגדותו לאלברט. גם אם עלו בי דבר או שניים לטעון כנגדם, לא הרהבתי בזמנו... ברבות השנים דהו גם רושמם העז של קנאתו ושל האכזבה המרה ואת מקום הכאב מילאה חמלה רבה. באו ימים אחרים ואהבתו העזה לי מוקדה כבר בנכדו הפעוט, שלא היה מודע עדיין למשא הרגשי שהוטל עליו - להיות עבור סבו הנערץ, מה שלפני שנים רבות הייתה אימו עבורו - פיצוי על כל בני משפחתו שנספו שם...
בעודי אוספת את שיירי הוורד, שב ועלה בי לרגע מתוק אחד, טעם הימים הטעונים בהתרגשויות מגוונות וקיצוניות, מהם לא נפקד גם טעמה המענג של תחושת הנקם במר ז. - השתלשלות דברים הראויה בהחלט לפרק מיוחד. ~ ♥ ♥ ♥ ~
|