הכביש מסתלסל ונמתח - נפרם לפנינו  ככדור צמר, ואנחנו כחתול בעקבותיו;  סובבים את הגבעות במרדף אחר העיקול הבא, חוצים את המישור.  שותקים. מדברים. צועקים. צוחקים.

אנחנו אוהבים לנסוע. פעם קנינו קרוון ונסענו כמעט שנה ברציפות. קמים בבוקר, נוסעים, הולכים לישון וחוזר חלילה. נח לנו לשתוק ולתת למחשבות לזרום מעמוד חשמל אחד לבא אחריו. תמיד היה. הצלחנו במשך השנים לשמר מקום לחלל הפרטי של כל אחד מאיתנו בתוך החלל המשותף. לפעמים משתפים בהגיג מזדמן, לפעמים לא.

יש שיחה שאנחנו צריכים לנהל. שנינו לא ששים אליה. אני פותחת. הוא נענה. אני רועדת מעצבים, גם הוא. הרעש גובר על הבהובי האזהרה, והאוטו שובק באמצע שום מקום. 

הטוויסט הלא צפוי  מוביל להרמוניה רגעית. למשך חמש שעות תחת השמש הקופחת אנחנו פועלים בסולידריות של צוות  בלשים ניו יורקים במשימת חירום, רק בלי ה"סטאר באקס". לא בטוח שיש להם סניף בעיירה המדברית סחופת החולות שאנחנו נקלעים אליה בחיפוש אחר מוסך.

קול המואזין חותך את  אויר הצהריים התשוש ביללה שמהדהדת  על פני הדיונות , ומתנדפת עם הרוח. במקום הזה נדמה לרגע , שהזמן לא מגיע משום מקום ולא הולך לשום מקום. סתם תקתוק סיזיפי על לוח עגול שמוביל את היום ללילה, את הלילה ליום, מתחילת העולם ועד סופו.

האוטו מניע ,ואנחנו ממשיכים לשתוק בהסכמה עד לצלחת צ'יפס שמנונית וחומוס תעשייתי שיותר מאשר מרגיעים את הרעב, מצליחים להבריח אותו לכמה שעות.

כמעט שכחנו שיש לנו דגים טריים בבגאז'. הוא מהמר שהקרח יחזיק מעמד. אני לא בטוחה.  

חוזרים למסלול. שוב השיחה הזו שחייבים לעשות אותה. ושוב הבעבוע המתפרץ של מילים שטסות בתא הנוסעים ונוגחות ופוגעות ומוטחות ומפספסות  ומתנגשות זו בזו בצלילים צורמים וחדים עד שהן קורסת לתוך המח בערימה שעוד צריך למיין ולסדר ולשבץ עד שתגיע ההבנה. אם תגיע.

אני צריכה כדור לכאב ראש. גם הוא. מחליטים על הפסקה. נמשיך בפעם אחרת. תיכף מגיעים.

הוא צדק. הדגים החזיקו מעמד. אני עומדת על ידו כשהוא צולה אותם. מתפתה לריח הגחלים שממלא את האוויר היבש ונספג בבגדים ובשיער;  ריח של מדורה במדבר, וטעם של אבק מהסופה האחרונה.

הוא אומר שגם מחר צפוי  שרב.