אזהרה: בעוד הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסרט החדש בסדרת הארי פוטר, היא מכילה ספוילרים לפרקים קודמים בסדרה.

רוב סדרות הסרטים, לאחר מספר מסוים של פרקים, מגיעות למיצוי. סדרת סופרמן התחילה טוב, ספגה מכה בדמות החלפת במאי במהלך צילומי הסרט השני והסתיימה עם הפקה של מנחם גולן ויורם גלובוס. אצל ספיידרמן, הספיקו שלושה סרטים בכדי שמארוול וקולומביה פיקצ'רס יחליטו שהמותג זקוק לרענון והחלו בליהוק צוות שחקנים חדש לחלוטין בשביל הריבוט. סרטי שודדי הקריביים גורמים לדעות להתחלק. יש שיגידו שכבר בסרט השני, היה חסר הקסם והכיף הטהור של החלק הראשון בסדרה ויש שכבר עכשיו יצאו לרכוש שק שינה בשביל ללון מחוץ לבית הקולנוע בו יוצג הסרט הרביעי בסדרה. איך שלא יהיה, גם כאן יהיה הסרט החדש שונה מהותית משלושת קודמיו, לאחר שהמפיקים חשו שהסיפור של וויל ואליזבת כבר לא מעניין אף אחד ואנשים רוצים פשוט עוד ג'ק ספארו.

לא על הסדרות האלה באתי לכתוב, אלא על סדרה שלא הולכת לפי כללי ההפקה המקובלים. ששת הפרקים הראשונים שלה היו כולם הצלחות מסחריות וביקורתיות, מי יותר ומי פחות, זאת בניגוד לרוב הסדרות, שמקרטעות בלפחות אחד משני התחומים בשלב הזה. מאפיין נוסף ששונה מרוב מותגי הסדרות הקולנועיים, הוא שאין שום כוונה להמשיך ולהפיק סרטים עד שהאולפן יפשוט את הרגל, או שהזכויות שבידיו יפוגו. לסדרת הארי פוטר תוכננו מראש שבעה ספרים וזהו. באופן טבעי, כשראו האנשים עם המזכירות האישיות שיש לשם הארי פוטר קהל נאמן גם בקולנוע, נהיה ברור שניתן להפיק שבעה סרטים, אחד לכל ספר ושהקהל יתעניין ויבוא לראות את כולם, גם אם הבמאי מתחלף באמצע. באופן קצת פחות טבעי, הוחלט להפיק שמונה סרטים, מאחר והחלק האחרון והאפי ביותר, יועבר טוב יותר בשני חצאים ולא ביצירה אחת דחוסה. כמו כן, כשברור לך שאחרי הסרט הזה, אין טעם להמשיך ולחלוב את הפרה הזו, לפחות תנסה להגדיל את הרווחים על ידי מכירת כמות כפולה של כרטיסים.

"הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 1" מתחיל מספר חודשים לאחר ארועי "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". לא ארחיב על הרקע המלא לעלילה, מכיוון שאני מעוניין לסיים לכתוב את הביקורת לפני שהחצי השני של הסרט יוצא ביולי. מי שלא קרא את הספרים, או ראה את הסרטים הקודמים בסדרה, ממילא יתקשה למצוא כאן את הידיים והרגליים, אז פשוט אדלג לעלילת אוצרות המוות עצמו. בעקבות מותו של דמבלדור, הולכים וולדמורט ואוכלי המוות המשרתים אותו ומתעצמים. הם משתלטים על משרד הקסמים ומפיצים תעמולה כנגד מעורבי דם ובוצדמים (קוסמים שהוריהם מוגלגים). הארי וחבריו עוברים ממקום מסתור אחד לשני, בעוד וולדמורט מחכה להזדמנות להגשים את הנבואה ולהרוג את הארי בעצמו. אף על פי שהארי, רון והרמיוני כנראה אינם המתנגדים החזקים ביותר לאוכלי המוות (ישנם קוסמים עוצמתיים בהרבה שאינם משתעבדים לוולדמורט), "הילד ששרד" מסמל עבור וולדמורט את ההבדל בין שלטון מוחלט לבין החמצה. מאז שנעלם בעקבות נסיון החיסול הכושל של הארי, וולדמורט חדור שנאה כלפי אותו קוסם צעיר (כעת בן 17) ומסרב לשקוט לפני שהארי וכל היקרים לו יסולקו סופית מהדרך.

לאחר מתקפה של וולדמורט, מחליט הארי שלא למשוך יותר אש אל סביבתו ובמקום לפתוח שנת לימודים נוספת בהוגוורטס (שהפך כעת למטה של אוכלי המוות), יוצא למצוא את ההורקרוקסים – חפצים המכילים חלקים מנשמתו של וולדמורט – שנותרו ולהשמיד אותם. רון והרמיוני מצטרפים אליו, אף על פי שאין להם מושג לאן עליהם ללכת או אפילו כיצד ההורקרוקסים נראים. הם נעים במשך חודשים הרחק ממקומות הומי אדם, מוגנים בלחשים המרחיקים מהם את אוכלי המוות. ברדיו מודיעים בכל יום את שמות ההרוגים והנעדרים שהולכים ומתרבים ככל שכוחות האופל מתחזקים ומגיעים לכל פינה. חלק גדול מהמסע מתבסס על הימורים ומזל. גם כאשר גילו את זהותו של הורקרוקס מסוים, עדיין עליהם להבין איך משיגים אותו וכיצד להשמידו. חלק קטן יותר מתבסס על התחושה שדמבלדור, אף על פי שכבר אינו בין החיים, שומר עליהם ומדריך אותם בעזרת רמזים קטנים וחפצים שמשמעותם האמיתית מתגלה רק לאחר שנחשפו חלקים נוספים בתמונה.

אוצרות המוות שונה מהותית מהסרטים הקודמים בסדרה בהתנהלות העלילתית שלו. ספרי וסרטי הארי פוטר האחרים מאופיינים בתבניתיות מסויימת. זאת מכיוון שהם מתרחשים ברובם בבית הספר הוגוורטס וההתרחשויות קשורות כרונולוגית להתקדמות שנת הלימודים. כל סיפור מתחיל בסוף החופש הגדול ומסתיים בסוף שנת הלימודים. בתקופה שעוברת בינתיים, נחשף איזה סוד גדול שרק הארי וחבריו מודעים אליו (לפחות בתחילה), אבל בזכות התפתחויות שונות לאורך השנה, הם מגיעים מוכנים להתמודדות הסופית ולטוויסט העלילתי שקודם לה, כך שעוד יספיקו לבסוף לתפוס את הרכבת בחזרה הביתה. אוצרות המוות לא עוקב אחר הנוסחה הקבועה, אלא מוציא את הארי, רון והרמיוני ממסגרת הלימודים כבר בתחילתו. הוגוורטס, שהיה בטוח יחסית ממזימותיו של וולדמורט, הוא כעת המקום המסוכן ביותר עלי אדמות ולשלושת הקוסמים הצעירים עדיף להתרחק ממנו ככל הניתן.

בעוד תחילת הסרט עמוסה באקשן והתרחשויות הרות גורל, מגיע שלב שבו הכל נרגע. הקצב נעשה איטי יותר ואין כמעט דמויות משניות. לפחות חצי מהסרט מתרכז במסע של הארי וחבריו ובהתמודדות שנכפית עליהם עם התקווה שהולכת ואוזלת ועם הפחד שלא יראו יותר את יקיריהם ולא יוכלו לשוטט יותר בחופשיות. רון במיוחד נאלץ להתמודד עם שדים פנימיים הקשורים לשני חבריו ולמשפחתו שהתגיסה כולה למלחמה בוולדמורט. אין כללים למידת האינטנסיביות של הסרט. לפעמים יהיו מספר סצנות מותחות או מלאות סכנה בזו אחר זו ולפעמים, תהיה חצי שעה של נופים ושיחות נפש. המוות הוא כבר לא משהו עמום שנשאר מחוץ לתמונה. מאז הספר הרביעי, בו לא היה סיום נעים וידידותי, מתו כמה דמויות משמעותיות. אוצרות המוות הוא כבר השיא הדרמתי שמסיים את הסיפור. פה המוות נוכח כל הזמן והוא מכה בכל הכיוונים. הסרט הזה, באופן חד משמעי, אינו פונה לילדים. זה לא רק ריבוי המתח והעצב שמלווה את העלילה, אלא גם הקצב הבוגר בהרבה מבסרטים הקודמים. נכון שעקצתי את המפיקים על כך שחלקו את הסרט לשניים כדי להגדיל את הרווחים, אבל האמת היא שזה או זה, או ליצור סרט אחד של מעל ארבע שעות. הדרך היחידה להעביר את כמות הארועים והתהליכים שהדמויות עוברות, מבלי שהסרט יראה קופצני ונטול רגש, היא לקחת את הזמן ולתת לאווירה לחלחל.

הדבר נעשה כאן בהצלחה מרובה. אוצרות המוות נאמן יחסית לעלילת הספר עליו הוא מבוסס, אולם הדגש בו שונה. בעוד בספר יש תחושה של דחיפות, כאילו צריך להגיע כבר לקליימקס הגדול, הסרט נהנה ממעבר מוצלח בין אינטנסיביות לרוגע כמעט מנותק מהמציאות. צריך בימוי רגיש וחכם כדי לגרום למעבר הזה לעבוד ודיוויד ייטס מוכיח שיש לו את מה שדרוש. הוא למד מהיצ'קוק איך להגביר מתח ומגיליאם איך לגרום למשרד הקסמים להראות כמו סיוט בירוקרטי. גם אם הוא לא תמיד מצליח לנצל את הפוטנציאל של סצנה עד הסוף, נראה שייטס נהנה מהעבודה על הסרט ונמצא בקשר מעולה גם עם השחקנים וגם עם חומר המקור. הוא יודע מה הוא רוצה להעביר וכמעט תמיד מצליח. הצלם אדוארדו סרה קצת מפשל בקטעי האקשן, המבולגנים מדי, אבל עוזר ליצור תחושה של בידוד ובטחון זמני לאורך המסע. אפשר והסצנה הקשה ביותר לבימוי, היא זו שכוללת ריקוד פשוט. לא סצנה אפית או רבת משתתפים, אולם פתח מפתה לקיטש שהיה מסוגל להרוס את כל האווירה. הריקוד לא רק מתורגם יפה מראשו של ייטס דרך מצלמתו של סרה, אלא אפילו נותן לסרט את מנת הרגש והפשטות שבדרך כלל חסרה בסרטי הארי פוטר.

כשהסיפור נקטע ועולות כתוביות הסיום, זה לא מפתיע. ידעתי מראש שזהו רק החצי הראשון ושנדרשת המתנה של יותר מחצי שנה עד שאוכל לצפות בהמשך. עדיין, הרגשתי שלמרות השעתיים וחצי שעברו, הייתי מסוגל לשבת עוד קצת ולבהות במסך. אולי חיכיתי שיפתיעו אותי עם ההמשך כבר עכשיו ואולי פשוט ניסיתי להבין מה בדיוק קרה. איך מותג כל כך מוכר, שתמיד נתקל בקשיים לשמר רגש ומתח במעבר לקולנוע, פתאום הצליח לעשות את זה כל כך טוב. אני יודע איך הסיפור מסתיים כי קראתי את הספר. אני אפילו חושש מכמה רגעים שבזמן הקריאה, הרגשתי שלא יעבדו טוב בקולנוע. בעקבות הצפיה בחלק הראשון, החששות האלה נראים פחות משמעותיים. הפיצול מביא לכך שנוצר סוף סוף סרט הארי פוטר בוגר ומרתק שלא מנסה בעיקר להכניס כמה שיותר ארועים מהספר למסגרת של שעתיים ומשהו. גם אם חלק 2 יהיה מאכזב, לפחות הסדרה הזו מצליחה להישאר רלוונטית ומעניינת עד הסוף, בניגוד לרוב הסדרות הקולנועיות שלא עוצרות אחרי שניים-שלושה סרטים.