כותרות TheMarker >
    ';

    על אם הדרך

    נעים מאוד, אני שמוליק, מורה דרך המתגורר באזור המרכז. הבלוג בא לתאר מקומות, תופעות טבע, מקומות הסטורים, סיפורים אנושיים וכד' שניתן למצוא בדרך. בדרך לאן? זה יכול להיות בצד כבישים בין עירוניים, בדרך לעבודה באחד מרחובות העיר, לפעמים אפילו ליד הבית.
    הערה טכנית קטנה. בשל שיקולים של זכויות יוצרים, הצילומים שיצורפו לפוסטים השונים הינם צילומים שלי, אלא אם כן אציין אחרת.

    כעת, לאחר ההקדמה נותר לגשת לעבודה. עלי מוטל לכתוב ולצלם, ואני מקווה שאתם תקראו, תיהנו, ובפעם הבאה בדרככם ממקום למקום, תזהו את המבנה הזה, שמעולם לא שמתם לב אליו, ותחייכו אליו משמע היה מכר ותיק.

    ארכיון

    0

    ביריה שלנו!

    0 תגובות   יום שישי , 19/11/10, 10:37

    ''
    ''

    הנוסע על כביש 65, בעוברו בצומת תבור, יראה כעשרים שלושים מטרים מהצומת, על כביש 767 שחזור של מגדל מים ועליו כתובת באנגלית Birya belongs to us! (מצד זה של הצומת לא ניתן לראות, אך על צידו השני של המגדל כתוב בעברית "ביריה שלנו!").  על סיפורה של ביריה והמאבק על האחיזה בנקודה זאת יסופר בפוסט זה, אך לפני זה מספר מילים על מגדל המים.

    בעיית המים ליוותה את המושבה כפר תבור במשך מעל חצי מאה,  מיום היווסדה בשנת 1901.   בשנים הראשונות לקיומה, נהגו איכרי הכפר לשאוב מים מעין מסחה, שנמצא מזרחית למושבה (היום בפארק המעין).  הבעיה היתה שמעיין סיפק מים גם לאוכלוסיה הערבית באיזור, ובשל ספיקתו הנמוכה, המעין לא הצליח לספק מים שתספיק הן למתיישבים והן לבדואים.  לא יפלא הדבר, שלעיתים שאיבת המים לוותה גם במריבות אלימות עם הבדואים.  להלן תאור בעיית המים מזכרונות אחד מותיקי המושבה:  "חיי היומיום במושבה היו קשים ואפורים.  האיכר שעבד בשדותיו מהנץ החמה עד חשיכה נאלץ להשכים קום באשמורת שלישית או קודם לכן, לרתום את עגלתו ולמהר למעין שלנו בואדי כדי לדלות מים לבני המשפחה ולבהמות העבודה.  מי שהקדים להגיע למעין זכה אמנם במים לא כל כך דלוחים, אולם כתוצאה מהעלאת המים בדליית, הפכו הם עכורים ובוציים.  רק לאחר שהוצבו החביות בבית, שקע הבוץ בתחתית החבית ואפשר היה להשתמש במים.  בחודשי הקיץ, ובמיוחד בחודשי הסתיו פחתה מאוד נביעת המעיין ונאלצנו להסתפק בכמויות מזעריות של מים שהיו דלוחים ואף הפיצו ריח רע בחודשים אלה.  חרף החום הכבד, איש לא העז להתרחץ יותר מאשר פעם אחת בשבוע.  אולי זה לא נעים לספר, אבל באותה פיילה (גיגית) התרחצו כל בני הבית.  עד כדי כך סבלנו ממחסור במים..." (בדרך הראשונה לציון, עמ' 250,).

    חמש שנים לאחר הקמת המושבה, הוקם מתקן שאיבה המונע על ידי סוס, והמים הועברו באמצעות צינור למגדל המים.  לאחר מספר שנים הוחלף הסוס במנוע דיזל.  זהו אותו מגדל שהיום ניתן לראות את שחזורו.  המים סופקו לבתים למשך שעתים בכל יום. 

    בשנת 1926 נמצא מקור מים נוסף – מעין ליד בי"ס כדורי, אך עדין לא היה בכך פתרון לבעיית המים.  רק בשנת 1959 חובר הישוב לרשת המים של מקורות, ובעיית המים באה סוף סוף על פתרונה. 

     

     כעת, לאחר שהובהר תפקידו של מגדל המים, נעבור לנושא העיקרי – הכתובת הדו לשונית "ביריה שלנו".  בשנת 1939 פרסמו הבריטים את הספר הלבן השלישי, שהגביל מאוד הן  העליה היהודית לארץ ישראל, והן את האפשרות לרכוש קרקעות על ידי יהודים.  לענייניו חשובה ההגבלה על הקרקעות.  הבריטים הגדירו שלושה סוגי אזורים:  אזור א', שבו מותר היה ליהודים לקנות קרקע ללא הגבלה.  אזור ב' שבו היה צורך באישור בריטי לשם קניית קרקעות, ואזור ג' שהיה אסור לחלוטין לרכישת קרקע.  למרות המאבק העיקש של הישוב כנגד גזרות הספר הלבן, הן נשארו בתוקף עד להקמת מדינת ישראל.  ביריה היתה כלולה בשטח ב', ורק חלק מהאדמות אושרו להתיישבות יהודית.  על רקע זה, של המאבק נגד גזירות הבריטים, עלתה על הקרקע בינואר 1945 קבוצה בת שמונה חברים מהמחלקה הדתית של הפלמ"ח.   בהדרגה עלה מספר המתיישבים בנקודה, ועמד על 24.  כשנה לאחר העליה על הקרקע, נשמעו באזור מספר יריות.  הבריטים החליטו לבצע חיפוש בביריה, ומצאו שני סליקים בקרבת מקום.  תגובתם היתה קשה ובלתי מתפשרת, הם עצרו את כל 24 חברי הגרעין שישב בביריה.  בזמן שהותם במעצר עונו אנשי ביריה על ידי קצין בריטי בשם ברוס.  ההגנה החליטה, בצעד יוצא דופן לחסלו, ואף הודיעה על כוונתה זאת.  הבריטים העבירו אותו לירושלים, אך גם שם הוא זוהה ואכן חוסל.  לאחר חיסולו הודיעה ההגנה באמצעות הרדיו המחתרתי שאין בכוונתה לעבור לחיסולים אישים, ושחיסולו של ברוס היתה פעולה יוצאת דופן בשל מערובותו בעינויים.

    במאי 1946, כשלושה חודשים לאחר מעצרם נידונו עשרים חברי גרעין ל- 4 שנות מאסר.  על ארבעת החברים הנוספים הוטלו עונשי מאסר קלים יותר.  בסופו של דבר, כשנה לאחר המשפט, קיבלו כל המעורבים חנינה  לרגל יום ההולדת של ג'ורג' השישי מלך אנגליה.

    נחזור לפברואר 1946.  לאחר תפיסת כל מתיישבי ביריה, הוצבו במקום שישה נוטרים יהודים, אשר היו כפופים למשטרה הבריטית.  לאחר כשבוע החליטו הבריטים להחריף את תגובתם, והם החליפו את הנוטרים היהודים ביחידה צבאית בריטית.   הדבר גרם לזעם אדיר בקרב הישוב היהודי.  אומנם מעצרים וחפושי נשק לא היו נדירים, אך מעולם לא גורש ישוב שלם מעל אדמתו.  הוחלט איפה להגיב בתקיפות להחמרה במדיניות הבריטית.  יחד עם זאת, היה חשש אמיתי ממרחץ דמים במקרה של עימות ישיר עם הצבא הבריטי, ולכן הוחלט שהתגובה תהיה חזרה לביריה, ולא נסיון לפגוע בצבא או בשלטון הבריטי.  יום הפעולה נקבע לי"א באדר (15.3.46), ולא במקרה.  ביום זה היו מתקבצים אלפי בני נוער ויוצאים בתהלוכות לכיון תל חי.  מארגני המבצע הניחו שהבריטים לא יחשדו בהתכנסויות שיערכו ביום זה.  בחצות הלילה , אור ליום י"א באדר עשו את דרכם לא פחות מ- 3000 איש לכיוון ביריה בארבעה ראשי חץ.  הלילה היה קר, וגשם שוטף ירד על הצועדים.  חלק מהצועדים ספרו בזיכרונותיהם שבגדיהם פשוט הפכו לעיסה של בוץ ומים, אך הם המשיכו במסעם לביריה.  עם אור בוקר, הגיעו הצועדים לנקודה שכונתה ביריה ב', כשש מאות מטרים מהמצודה, והחלו להקים תשתית לישוב חדש.  לאחר מספר שעות, כאשר הבריטים לא הגיבו, עזבו מרבית הצועדים את המקום ונשארו בו כמאתיים איש.  בצהרי היום הקיפו משוריינים בריטים את ביריה ב', וכל המתיישבים נעצרו והועברו לטבריה.  כח בריטי נשאר על מנת לוודא שלא יחזרו יהודים גם לביריה ב'.  עוד הם שומרים על ביריה א' וביריה ב', והנה  כבר ביום המחרת, יום שישי י"ב באדר, ערב פורים דשבת, מגיעים מאות צעירים ומתיישבים בנקודה חדשה – ביריה ג'.  הבריטים שהבינו שאין בכוונת הישוב לוותר על ביריה החליטו לחפש פתרון שמצד אחד יוסכם על הישוב, אך מצד שני לא ישפיל את הבריטים.  לבסוף הוחלט לאפשר לקבוצה של עשרים איש להישאר בביריה.  בתחילה ישב הגרעין בביריה ג', אך מיד לאחר שהצבא הבריטי עזב את מצודת ביריה, שבו אליה אנשי הגרעין.

    מיכאל חזני, שליווה את אנשי ביריה סיכם את הפרשה:  "אילו ידע השליט הבריטי מראש איזו תנועת עם תצמח מביריה הקטנטונת, איזו הזדמנות הוא נתן לישוב לגלות את כל כוח אחדותו ורצונו, בטוחני שלא היה נכנס לעסק ביש זה.  הוא לא השתלם לו, שכרו יצא בהפסדו".

     לאחר מלחמת העצמאות איבד המקום את חשיבותו האסטרטגית.  מאחר שגם התאמתו לחקלאות נמוכה, הוא ננטש, ומרבית חברי המרכז עברו לקיבוץ "עין צורים".  המצודה נותרה נטושה עד לשנות השבעים, אז שוקמה והחלה לפעול כאתר מורשת, המתעד את פרשת ביריה.

    למרות ההד העצום שעוררה הפרשה על ספיחיה, עם הזמן היא נשכחה.  יוצאת דופן בגישתה לפרשה היא תנועת "בני עקיבא", המארגנת יום השנה לעליה לביריה ב' (י"א באדר) עליה למצודת ביריה. 

    בתמונה הראשונה ניתן לראות את מגדל המים המשוחזר עם הכתובת באנגלית Birya belongs to us.  חדי העין יכולים להבחין בחלק מהאות "ב" בצד שמאל של המיכן, שהיא כמובן חלק מהכתובת בעברית "ביריה שלנו!".

    בתמונה השניה ניתן לראות את חצר מצודת ביריה.  הסמל המשורטט באבנים על האדמה הוא סמל תנועת "בני עקיבא,'  שאנשי הגרעין שלה היו הראשונים להתיישב במקום.  ראוי לציין שהסמל לא התווסף לאתר לאחר השחזור.  בתמונות של המצודה לפני הקמת המדינה הוא נראה בבירור.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה