מי שזוכה להערכה כלשהי משום המילים שהוא כותב, זוכה לה בזכות הדם, היזע והדמעות שהן גבו כמחיר. כל כישרון שיש לו בסיס של אמת איננו מתת שמיים, והמקריות הגנטית במקרה הטוב מוציאה לו שם רע. אהבת המילים של הדם מנציחה באופן עקיף ונסתר את הדם, את הסבל כמקור המוחלט של היופי והדיוק. אם ה"בורגנות שואפת לכך שהאמנות תהא מלאת תשוקה והחיים עצמם יהיו אומללים" (אדורנו) אזי ההיפך עדיף. בכל הישג של התרבות טבוע חותם של אומללות, משייקספיר ועד קפקא, ולומר שאין הדבר הכרחי הוא לשכוח את סיבת הקיום של המילים היפות, ליפות בדמיון את מה שלעולם הוא מכוער, את האלימות והמצוקה. לפיכך עדיפות מילים מכוערות, קשות ושאינן מתחנפות לעין, אפילו אלה שכאן עשויות להיות בטעות מובנות כנעימות לקריאה, המזוכיזם טבוע בכל המילים של הדם. אם יש אמת בכישרון של כתיבה הוא יתבטא בצורה מעיקה וטורדנית, לא בתור שעשוע או משחק. אם כל כשרון מקורו במילים של דם עליהן להראות את עצמן מתוך עצמן כפי שהן בעצמן, ולעולם לא להתחפש למשהו אחר. |