כותרות TheMarker >
    ';

    לגעת במילים

    כתיבה ודיון

    0

    חנה סקרה - על ההצגה מוריס שימל- מחזה מאת חנוך לוין

    6 תגובות   יום שישי , 19/11/10, 17:47

    חנה סקרה

     

     

     

     

     

    מוריס שימל, מחזה מאת חנוך לוין

     

    הפקה משותפת של הבימה ותיאטרון חיפה

     

    במאית- יעל רונן.

    שחקנים: ליא קניג, דבורה קידר, רוברטו פולק, אבי קושניר, עמי סמולרצ'יק, אורי בוכמן, תומר שרון, אנה דוברוביצקי, מיקי פלג, יוסי סגל,  (עם כל הכבוד לדור הצעיר,  מניתי את סדר השחקנים לא על פי מרכזיות התפקיד בהצגה, אלא על פי ותק האמן בתיאטרון) 

    מוזיקה: רן בגנו

    עיצוב תלבושות: ילנה קרליך

    עיצוב תפאורה: לילי בן נחשון

    תאורה: קרן גרנק

     

     

    הגרוטסקה מלמדת אותנו לפחוד מהחיים יותר מאשר מהמוות

                                                        וולפגאנג קייזר- הגרוטסקה באמנות ובחיים

     

    הערה- הז'אנר הוא גרוטסקה ולא קומדיה כמצוין בפרסומים- הבדל מהותי.

     

     

     

    צפייה במחזה של חנוך לוין, היא מחול גרוטסקי באולם של מראות: מהן קמורות, מהן קעורות, מהן מישירות מבט חד ונוקב אל חגיגת החיים .  המחוללים ( השאלה מטפורית)  על הבמה, הם  מוקיונים עצובים ומגוחכים, מכניים בנוקשותם האנושית ואנושיים מאוד מתחת לעורם הנוקשה. כל אחד מהם לחוד, והם כולם יחד- אנחנו. צעדיהם טופפים למנגינת הלך הרוח השורה על הבמה: מהוססים וחרדים, נחושים ומלאי תשוקה ותקווה, רופסים מכאב, מתסכול ומתחושת החמצה, אחוזי שיתוק של פחד ואימה, מדדים בצעדים של מריונטות ממוכנות בקרנבל החיים.

     

    הדמויות, המצבים האנושיים ומערכות היחסים, כמו גם ההחפצה הפיוטית (מלשון "חפץ", כשם אחד ממחזותיו)  חוזרים ונשנים במחזותיו של לוין בשלל וריאציות. המוקד המשתנה הוא התימה  המתבוננת במראה, ושלל ההשתקפויות - מהן ישירות מהן מעוותות- שהמראה מחזירה לה.

     

    התימה המרכזית במחזה מוריס שימל, היא לכאורה, מערכת היחסים במשפחה. המשפחה שאמורה להיות מעגן הביטחון, הקירבה, האמון והאינטימיות, נחשפת כאוסף מקרי של אנשים בודדים  שנזדמנו בכפיפה אחת, בעל כורחם. הם כמהים לגעת ולהתקרב, לקבל ולתת, אך כל אחד מהם ממוקד, מטבע אנושיותו, בתקוותיו שלו, בהחמצותיו ובתסכוליו, בחולשותיו האנושיות, בחוליי גופו ובחולשות אופיו, במכאוביו וברגשות האשם המלווים כל צעד בחייו, לכן הן אינן מגיעות לכדי דיאלוג אמיתי בינהן, ואת מקומו תופסים תלות רופסת, ומאבקים מגוחכים לשליטה ולכח מדומים. האדם הוא מונאדה של בדידות בכל מקום ובכל מסגרת, וגם במשפחה נשמעות הברותיו המקוטעות כשיח חרשים. ואמנם, השפה במחזותיו של לוין, נעה על מנעד רחב שבין הנונסנס המוחלט, ששמות הדמויות הן חלק ממנו, לבין פיוטיות מכמירת לב. כך  או כך, קצרה ידה, להשמיע את נהמת לבה של הבדידות האנושית.  

     

    היחסים בתוך המשפחה, אינם אלא מיקרוקוסמוס למערכות היחסים בין יתר הדמויות על הבמה- העולם, יחסי כח של שולט ונשלט, משפיל ומושפל. החלשים בודדים בחולשתם והכוחניים בודדים במסך האשליה של כוחם, אלה גם אלה  בודדים, כמהים לקשר ולתחושת שייכות, משתוקקים למגע של חום ואהבה. כולם מחפשים את טעם הקיום ברגע בן החלוף, נוכח המודעות  לנוכחותו המתמידה של המוות.

     

    האמא, תולבריינה, (ליא קניג הנהדרת) עונה , לכאורה, לסטיראוטיפ האם הפולניה ההופכת את הדאגה והמסירות לבני משפחתה, לאמצעי של קורבנות נצחית ולעמדת שליטה, רואה את קיומה כתנאי לקיומם של סובביה, וממוקדת בעצמה כבגרעין היקום. אולם קיבעון אנוכי זה שיש בו כשלעצמו כדי לעורר אנטגוניזם, מבקש, במחזה של לוין, לעורר גיחוך וצחוק, ובעיקר הבנה וחמלה. שכן היא, אכן, קורבן של חולשותיה שהם חלק אימננטי מטבעה האנושי, והיא גם מודעת לחולשות אלה.

     

    הגרוטסקה משכינה את הטראגי לצד המגוחך. המגוחך בדמויות המאכלסות את מחזותיו  של לוין היא נוקשותן המכנית שהיא פועל יוצא של חולשותיהן ( גם רוע ואכזריות נתפסות כחולשות) . הטראגי הוא במודעותן לחולשות אלה ובחוסר האונים שלהן להשתחרר מהן. אנחנו מגחכים, אפוא, למראה ההגזמה המכנית של האם, אך גם מבינים שהיא כלואה בעצמה, כמו כל אחת מהדמויות האחרות, שיותר משהן שולטות, הן נשלטות על ידי טבען.

     

    יותר משלוין מתבונן בתולבריינה כבסטריאוטיפ, בבחינת קונוונציה מוסכמת, הוא מתבונן בה כבאדם. בכל מחזותיו, מתבונן לוין, לא בתפקיד של האדם- על  הבמה ובחיים- אלא באדם כיצור אנושי  שהוא חד-ממדי ומורכב מאוד, חדל אישים ומרתק, בה- בעת. השיממון הקיומי הססגוני לובש במחזות שלו חזות של ספק קרקס, ספק קרנבל, אנושי וגרוטסקי, אינטימי מאוד ועם זאת חובק עולם. כל דמות היא  סינונים לדמות אחרת, שהיא האנטונים או האלטר אגו שלה. אף דמות אינה עוטה מסכה, אך כל דמות חושפת את מה שמנסה להסתיר דמותה המקבילה, המשלימה או המנוגדת. הדמויות מביטות זו בזו, כבמראה  המחזירה להן השתקפויות גרוטסקיות, הן של בבואתן החיצונית והן של בבואתן הפנימית.  

     

    הגרוטסקה בצמיחתה מהקרנבל, מעמידה צמדי ניגודים בכפיפה אחת: את החייתי והאנושי, החיים והמוות, היופי והכיעור, האימה והגיחוך, התקווה והייאוש, מגזימה ומעוותת את צמדי הניגודים מול מראות והשתקפויות המחזירות למתבוננים בהן, הד כואב ומגחך, דומע וצוחק.

     

    דמויותיו של לוין הן בני האדם המשחקים את עצמם- אותנו- והן גם מראות ההשתקפות, לכן, למרות הניכור שהוא ממאפייני האבסורד, מיטשטשים הגבולות בין הקהל לבין הבמה - במחזה של לוין, כולנו שחקנים, וכל התיאטרון הוא במת החיים.   

     

    מוריס שימל ( אבי קושינר במשחק רגיש וחכם) הוא רווק, כבר לא צעיר, המבקש לפרוש כנפיים מסינרה ומשליטתה המעיקה של אימו, משתוקק לאהבת אשה וכמה למצוא טעם  ומשמעות  לחייו, אך כלוא במחלת העצירות הפיזית והמטפורית, מבלה את ימיו בחוקנים, בניסיונות חסרי תוחלת, לניקוי רגשות האשם, הרחמים העצמיים, משאלות הסרק וחוסר האונים.

     

    חנוך לוין אינו נרתע לחטט בקרביים של דמויותיו, להישיר מבט אל התחת "אתה רואה תחת ויודע שהוא רק תחת", ולבצע קולונוסקופיה ( מטפורית) למעיים ולקרביים. תחלואי הגוף כמו גם  פצעי הנפש - הם חלק אינטגרלי מהאנושי שבכל אדם, בין אם הוא מוריס שימל האיש הכנוע, העלוב, הרופס, חדל האישים והמגוחך, בין אם היא טלגרפציה, אשתו של פומפה, ולחילופין הזונה המזדקנת ( שני התפקידים בגילומה של לאה קידר, הממחישה שרוח האמן היא בת בלי גיל) ובין אם הוא האיש החנוט והכלוא בחליפת המעמד והחשיבות  ( רוברטו פולק  מגלם כמה תפקידים קצרים אך בעלי משמעות), שגם מתחת לחליפה ולמעטה הנפיחות העצמית, יש לו  מעיים מפרישים "ותחת שהוא רק תחת". 

     

    מוריס מתנודד בין שתי דמויות של האשה האהובה: האחת היא הדמות הנכספת במשאלות הלא מושגות, שיבולת נרד ( השחקנית, אנה דוברוביצקי), החולפת על פניו בריצה, שוב ושוב, בלבוש ספורטיבי חושפני ומפתה, ומפירה את כללי  הדה-קורום- כנדרש בגרוטסקה-  כשהיא מגיעה לביתו, באותו לבוש חושפני, לניחום אבלים. האחרת היא האהובה הממשית,חולדונקה, "הבובה הממוכנת" ( השחקנית,מיקי פלג) , בובה במראה, בלבוש, באינטונציה ובצעדים המדודים, מרכזת בדמות עצמה את מראהו וטיבו של הטבע המריונטי, ומגזימה בגרוטסקיות את הדהודה הדרמטי  של האמירה השקספירית.

     

    הזמן והמוות הם חברים נלווים במחזות של לוין, צללים נוכחים וחומקים, מדרבנים לחיפוש נואש אחר משמעות אקזיסטנציאלית כלשהי, ובה-בעת מרפים ידיים ו"הזמן חולף  ומקמט אותך". חנוך לוין מישיר מבט אל החברים האלה, בכאב ובחיוך של הבנה והשלמה- אם איני יכול לנצח אותם, אצחק איתם ומהם.

     טבעה של גרוטסקה שהיא שוכנת בלבו של האבסורד, אותו פער, בלתי ניתן לגישור, בין הציפייה למציאות קוהרנטית, בהירה, צודקת, מובנת ובעלת משמעות, לבין  אי היענותה של המציאות לציפיות אלה.  דמויותיו של לוין נעות כמריונטות  בתוך האבסורד של חייהן- חיינו, מחפשות גאולה, נוכח הריק וההיעדר. כל אחת מהן "מחכה לגודו" שלה, ודמות המראה מחזירה לה הד מספרו של קהלת "הבל הבלים הכל הבל...מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל-חדש תחת השמש"( קהלת, א).  

     

    יעל רונן ביימה ברגישות ובתבונה רבה, מעניקה את מלוא הבמה לחיבור הנכון בין הטקסט לשחקן, שהם שני המרכיבים המרכזיים באמנות התיאטרון.  גם התפאורה חולקת כבוד לשני המרכיבים החשובים האלה. היא מינימליסטית, ובכל זאת, בעלת נוכחות מדודה המשתלבת בדינמיקה של השחקנים על הבמה- עמודים נושאי מסגרות תאורה, המשמשות גם כפרטיטורות- דפי המחזה- גם כמראות וגם כגופי תאורה המחליפים צבע, הלך רוח וזמן.

     

    כמו ברבים ממחזותיו , מעמיד מולנו חנוך לוין, אספקלריה של החיים, מנקודת- מבט ייחודית ונוקבת, הדורשת לנער את המחשבה ואת והחושים ביחס להוויה הקיומית שלנו כפרטים, וביחס לזולת ולכלל המציאות הרוחשת סביבנו.

     

     

     כל  הזכויות על המאמר שמורות לחנה סקרה@

         

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/1/17 16:01:
      אילן, תודה על התגובה. מכבדת את התרשמותך.
        14/1/11 11:19:
      מחזה מצחיק ונוגע, גם אם לא מהמעולים ביותר של לוין.
      מאידך, הבימוי פשוט רע. טעויות ליהוק קשות ביותר(מיקי פלג נראית נפלא, ולא ברור למה שימל מתרוצץ אחרי הרוסייה הפאתטית, למשל), אין שום קשר בין התפאורה למחזה. אין בבימוי ריאליזם אמיתי, ולא סוריאליזם או גרוטסקה. יעל רונן או שעדיין לא בשלה, או שאינה מוכשרת דיה. רק נותר לדמיין בעצב כיצד היה לוין מביים את המחזה הזה, לו היה ביננו....
        29/11/10 07:59:
      חנוך לוין מסתכל לאמת בעיניים, ולא עושה הנחה לאף אחד. גרוטסקה הוא הכלי העיקרי בעבודתו. אין צביעות ולא משוא פנים אצלו.
      הניתוח שלך היה מאלף והצגת תיאור לויני
        21/11/10 21:19:
      מסכימה איתך,מחזאי נהדר
        19/11/10 22:20:
      תודה, בועז.
      חנןך לוין הוא מהמחזאים המוערכים בעיניי והאהובים עליי- מישיר מבט לאמת העירומה שמאחורי המסכות.
        19/11/10 21:00:
      יופי של סקירה!!!
      (~:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      חנה סקרה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין