יש משפטים שהם בעלי משמעות רק למי שגדלה בארץ הזו, למודת המלחמות והסבל: "אני יוצא מחר לשלושים יום מילואים, מותק, תעשי טובה, תמצצי." זאת הפכה להיות שגרת חיינו. או, "אני עולה מחר לצפון, אנחנו נכנסים. זה יהיה מבצעי, סודי, אסור בכלל לדבר על זה." יד לפה! אתה יכול לסמוך על התמיכה של העורף. או, "אומרים שמגייסים כבר את כולם, גם אני קיבלתי צו שמונה..." יהיה בסדר! אין צורך להוסיף. זה גם השיא של החירום מבחינתנו.

בעיתות שכאלה מתגייסות כולן: מימי, לידיה, אוקסנה וגם אני, מצטרפת מהעתודות. המוטיבציה הגבוהה ביותר היא אצל "כוח מימי". היא נותנת הנחה ושירות מכל הלב, יותר מדודה של הוועד למען החייל. לידיה, כשחל מצב חירום היא היתה רוצה בעצם להעלות את המחירים כי יש לה זכרון גנטי של מלחמה=שוק שחור, אבל היא מנועה בשל הלחץ הקבוצתי. אוקסנה, שכבר הבנתם שהיא לא ממש טובה בעבודה עם קהל (פעם תפסתי אותה עושה ביד ללקוח כשהיא מרכיבה אוזניות של MP3 ולועסת מסטיק באדישות. היא ננזפה), בזמנים כאלה של התגייסות לאומית, היא מוכנה לפתוח את הלב ואת הרגליים. צ'יק-צ'ק בחורים.

ואז פתאום מגיע יום נורא. הכותרות שחורות, הקריינים חמורי סבר. התקרית עקובה מדם. את מימי אי אפשר לנחם. היא דומעת כל היום. היא מחפשת בין התמונות מישהו מוכר. היא כמעט בטוחה שזה הוא. היא לא זוכרת איך קראו לו. היא כמעט בטוחה שהשם שלו הוא דוד. כשמו של הבחור הזה שבתמונה. מספרת ללקוחות הקבועים בערב ולכל מי שמוכן להקשיב איזה קסם של בחור וכמה בטוח הוא היה שיחזור. כזאת היא מימי. חלק ממשפחת השכול.