פוסט מצולם מסיני

‎9

11 תגובות יום חמישי, 25/10/07, 01:49

יום ב', 24 בספטמבר, 2007. יומיים לפני החג, לפני הבלגן הצפוי במעבר הגבול.

ירדנו דרומה לכיוון אילת. כמובן, דרך מצפה רמון והמדבר המרהיב הזה...

מדבר

אף פעם לא הבנתי למה אנשים נוסעים דרך כביש הערבה, כשיש אופציה כזו קסומה 2 מטר משם. אבל לא נורא, זה משאיר לנו את הכבישים פתוחים ואת המרחבים בתוליים משהו.

כבשים

מעבר הגבול היה שומם. הגברת מהדיוטי-פרי הייתה צריכה לבוא במיוחד בשבילנו, לוודא שלא ניתקע חס וחלילה ללא אלכוהול בסיני, או אפילו אולי ללא שוקולדים!

נסיעה קלה של שעה בדרך מוכרת אבל רחוקה, רחוקה. יותר מדי זמן חלף מבלי שאבקר כאן. התגעגעתי אלייך, סיני.

כשהגענו למלון כבר היה לילה. באופן מוזר, זריחת הירח נראתה ממש כמו זריחת השמש, אבל קצת אחרת...

ירח עולה

אוטוטו ירח מלא, אבל עוד לא לגמרי שם. הלב כבר מרשה לעצמו לנדוד למקומות ולזמנים אחרים, עם כל הטירוף והבלגן המובטח בלילה מואר שכזה.

ירח מלא

שיטוטים ראשונים על החוף, בליווי המצלמה כמובן. כמות הכוכבים שיש כאן גורמת לשמיים בתל אביב להרגיש מרוקנים. על-סף מתים אפילו. או לפחות כך זה מרגיש אל מול ההוד הנקי הזה.

דקל

למחרת, בוקר של מזג אוויר מושלם. אחרי ארוחת בוקר שמלווה בכוס ג'אוואפה עסיסית, עושים הליכה קלה לחוף החושות שליד, לפגוש את החברים ולהרגיש את סיני האמיתית.

זוג

מדהים. החיים נמשכו כאן כאילו כלום. כאילו כל הזמן הזה שעבר אצלנו מעולם לא חשב להגיע דרומה עד סיני. אולי בעצם הוא עבר אצלנו, התבאס רצח, ירד לסיני והחליט שזה מקום טוב לעצור לו. קצת.

מבין אותו.

ילדים

זוכרים את הילדות על החוף שמדקלמות בעברית מאתגרת "קנהמני... קנהמני..."?

הן עדיין שם, ועדיין רוצות שייקנו מהן. מה שגורם לך לחשוב - האם זהו דור חדש של מוכרות צעירות ונמרצות, או שבעקבות עצירת הביניים של הזמן הן פשוט לא השתנו בשיט, בזמן שאנחנו הזדקנו פלאים?

[ קנהמני