הנאות, שמחות וקצת עצב.

ככה זה אצלי, זה בדיוק מתאים, אולי לא בדיוק עצב, כי עצב מגיע אחרי תהליך ההשלמה.

הוא לא התבצע אצלי, נקווה שגם לא אגיע לזה.

הייתי אומרת אולי לחץ, פחד, ביעות יותר נכון, אך גם תקווה.

קשה לי עכשיו עם מילים, כי קשה לי בכלל.

אך כמו שאמרתי גם שימחה, כי זה עתה קיבלתי בשורה, האחות היחידה, הקטנה,

האהובה, החברה הכי טובה,מתחתנת.

בזמנים אחרים היה ליבי נמלא אושר אין קץ, עכשיו הוא קיים מתפרץ בחציו,

ונחת ורוגע מנסים לחפות, ללא הצלחה, על הפחד.

טוב, זה גם סוג של עידוד, אבל מה שהכי חשוב זה איך אבא יגיב, כי הוא

המקור לחשש ולפחד, ואצלו המקור, כנראה בריאה, ביום שני הביופסיה.

כן, ככה נפלה עלינו המכה ביום חמישי בשבוע שעבר, נפלה ולא נותנת מנוח.

הדבר ההזוי והלא ניתן לעיכול, הרי אבא צעיר ונראה צעיר בכ-10 שנים מגילו,

מעולם לא עישן, עושה ספורט, אוכל נכון ומקפיד על בריאות.

ככה זה טיבעם של החיים, וטיבעם של רגשות להתערבב ולבלבל ולטרוף דעתו של אדם.

אז הנה אני, אדם פשוט, לא אוהב להיחשף, אבל מנסה לשנות.

ומנסה לעשות סדר בין כל הרגשות שנחתו עליי.

והנה אבא ואמא מגיעים מטיול קטן ביפו וכולנו מתחבקים.

אבא אומר שאמא עודדה אותו ושאנחנו ננצח ואני מלמדת אותו משפט

 "כישלון זו לא אופציה".

ואחרי כמה רגעים האחות והחבר (סליחה, הארוס) נכנסים, היא מחביאה את

הטבעת, מחכה שאמא תרד ושכל המשפחה תהייה לקבל את הבשורה.

ככה זה עם רגשות, לא צפויים, לא ברורים ועודנו מחכים אסכם במשפט החשוב,

הנדוש והטרחני שרק כשנתקלים במצבים מסויימים מבינים את חשיבותו :

העיקר הבריאות!