רומנטיקה זה אני!
סיפורים רומנטיים מכל הסוגים, שיחדירו מתיקות גם ללבבות שהתייבשו כבר...
פוסטים אחרונים
- ביקור מולדת - סיפור רומנטי לשנה החדשה ! 12/9/18
- סוף סוף! ספרי החדש "שדה הנשיקות האדומות"!!! 12/6/18
- הקשיבו לי! הופעה מחודשת של סיפור רומנטי מאלף 11/12/17
- פגישה במוגרבי -סיפור רומנטי ליום העצמאות -הופעה מחודשת! 12/5/16
- ירח דבש מואר -סיפור רומנטי לחנוכה 13/12/15
- הסוכה הירוקה -סיפור עתידני רומנטי לסוכות 30/9/15
ארכיון
השתיקה היומית -הסיפור הרומנטי למוצ"ש בהשראת צילום של מיכאל בלק
בדקה ל-3 כבר ישבנו שנינו מול החלון הענק הנשקף לגינה. ב-3 התחלנו את השתיקה היומית. אולף ישב רגל על רגל, כהרגלו. אני לא אוהבת את הישיבה הזאת שלו, אבל אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי משלבת רגל על רגל בדיוק כמוהו. אנשים שנשואים 58 שנה כמונו, כבר לא מרגישים איך הם הופכים כמעט לתאומים זהים.
היה איזה ריטואל בשתיקה הזאת. בהתחלה גמענו בצמא את הנוף מבעד לחלון בפינה הכי יפה של מוזיאון לארן. המשטח הירוק של הדשא הגזום היטב, שעליו באופן מפתיע זרוקים בערבוב חצוף ברושים מעוצבים בדייקנות בצד עצים פרועי צמרת, הגדלים לכל הצדדים, ולמרגלותיהם שיחים, שאף פעם לא ידעתי את שמם, שרועים על הדשא זוהרים בירוק מאובק, כסוף, כמו זקן פרוע שלא נגזם כהלכה. ובהולנד המטופחת זה בהחלט מחזה בלתי רגיל. כמו ההיכרות שלנו, של אולף ושלי, לפני 58 שנה, כאן, בדיוק בפינה הזאת במוזיאון.
בשלב השני של השתיקה, כשעינינו היו תלויות בירוק שבחוץ, ראינו אותנו –פוסעים בחדרי המוזיאון. אז עוד היה לי שיער זהוב כחיטה, ממש לא דומה ללבן הצחור של היום. קלעתי אותו בצמה עבותה שכל הזמן הסטתי אותה לצד אחד של צווארי, כדי שאוכל להתבונן טוב יותר בתמונות ובפסלים. וגם באולף, שצעד קצת מאחוריי, מתבונן באותן תמונות ופסלים בדיוק. אולף לא הסתכל עליי בכלל. הוקסמתי משערו השחור, והייתי משוכנעת שהוא לא הולנדי. בטח לא עם העיניים השחורות, הצועניות האלה. הלוואי שרק יסתכל לכיוון שלי! התפללתי חרש. אבל זה לא קרה. המשכנו ללכת מחדר לחדר. בשעה 5 יצאנו משערי המוזיאון, כל אחד לכיוון אחר.
וככה נפגשנו- זרים גמורים - במשך חודש ימים. כל יום חמישי בשעה 3 נכנסנו, אני ראשונה, ואולף – כמה דקות אחריי – וסיירנו במשך שעתיים במוזיאון. הרגל נרדמה לי, ואני מורידה אותה לרצפה, ומשלבת את הרגל השנייה. גם אולף עושה אותו דבר בצד השני של השולחן. הגענו לשלב השלישי של השתיקה. אנחנו מסבים את המבט אחד כלפי השני. ככה זה קרה בדיוק אחרי חודש. מסתכלים ושותקים משני צדי השולחן, שלידו התיישבנו, כמו בתיאום מופלא, בלי לדעת למה.
עכשיו אולף אומר לי – "סליחה, מה השעה, גבירתי?", ואני עונה לו " השעה 3 עשרים וחמש, אדוני". "יפה הירוק הזה בחוץ", הוא אומר. "כן, יפה", אני עונה. ואנחנו לא אומרים יותר כלום, כמו לפני 58 שנה. אחר כך פסענו במסדרונות המוזיאון, אבל עצרנו ליד כל תמונה ופסל, יותר מהרגיל, ועמדנו שנינו יחד, ולא במרחק הרגיל זה מזה. לפעמים חייכנו, כחולקים סוד משותף. ואל היציאה, ב-5, כבר הלכנו יחד, בצעדים מתואמים.
אולף משתעל, אבל אני לא מגיבה. אסור להפריע את השתיקה היומית. זה דבר מקודש מבחינתנו. לקח לנו עוד חודש אז, מהרגע שאולף שאל אותי מה השעה, עד ששאל אותי לשמי. "אנה", אמרתי לו. "אני אולף",הוא אמר. וחזרנו לשתוק. עבר שבוע. ואז, כשישבנו בפינה הקבועה מול הגינה, העז אולף ושאל אותי אם אני רוצה לבוא אתו להאג, לתערוכה השנתית של ון גוך. "אני לא יכולה", עניתי. "צריכה להגיש עבודה סמינריונית על הזרם הקוביסטי בציור, וגם ככה אני באיחור". אולף אמר לי שהוא בדיוק עשה עבודה דומה, וככה התברר לנו ששנינו סטודנטים לאמנות, שנינו חולמים על פרסום בינלאומי לפחות כמו ון גוך, רק בלי לכרות לעצמנו אוזניים....
המחוג מתקרב לשעה 4, והשתיקה היומית עומדת להסתיים. אני מציצה באולף הצצה קלה. עיניו עצומות, קרחתו מבהיקה מלפנים, אך מאחור לא חסר לו שיער, שלמרבה ההפתעה עדיין שחור. כשהכרנו הוא רימה אותי בגיל. בהתחלה שאל אותי בת כמה אני, וכשאמרתי לו – 28, הוא אמר שגם הוא באותו גיל, אבל למעשה היה בן 24. "פחדתי שלא תרצי צעיר ממך", הצטדק אחר כך. צחקתי. כאילו שאיכפת לי הגיל שלו. הלא התאהבתי בו ממבט ראשון כשעוד חשבתי שהוא בכלל צועני!
השעה 4. אולף פוקח את עיניו, מחייך אליי ברוך. השלב האחרון של השתיקה הגיע. אנחנו אוחזים ידיים ומתבוננים יחד מבעד לחלון, אל הדשא. ילד קטן זהוב שיער ושחור עיניים מתרוצץ שם. הנס בן ה-8. "הנס! הנס! חזור הנה!", אני שומעת את קולי צועק, קולה של אישה צעירה. אך הנס ממשיך לרוץ על הדשא, מתעלם ממני. אני פורצת מהמוזיאון. "אנה! אנה!", קורא אחריי אולף, כתמי צבע על ידיו. זה עתה העביר את התמונות שבחר לתערוכה השלישית שלו. אני רצה אחרי הנס, אך לא רואה אותו.
אני די כועסת. הסברתי להנס הקטן, שלא רק אבא, אלא גם אימא תהיה מאוד עסוקה היום, כי באים מהטלוויזיה לראיין אותה על התערוכה שלה בהאג. אבל הנס בכלל לא מתחשב. ילד בן 8 זה כבר ילד גדול. הוא היה צריך להבין ולהתחשב! אני רצה מאחורי העצים הגזומים בדיוק הנדסי, תרה אחרי הנס בכל פינה. מפשפשת בשיחים האפורים, הגדלים פרא. לשווא. הנס פשוט נעלם.
שומרי המוזיאון מצאו אותו מאוחר יותר בקרקעית האגם המלאכותי המוקף דשא. גופו הקטן היה דומם וקר. צוות רפואי עמל להנשים אותו, וכל אותו הזמן, אולף ואני עצרנו את נשימתנו, מחכים ומתפללים. נשבעים שלעולם לא נצייר עוד ,שלעולם לא נפתח תערוכות, שלעולם לא.....אם רק ישיבו לנו את הילד שלנו בחיים. תפילתנו התקבלה. הילד שלנו חזר לחיים.
קיימנו את הבטחתנו ומעולם לא ציירנו עוד. הנס גדל והיום הוא צייר בינלאומי מפורסם. הוא מתגורר בניו יורק, אך פעם בשנה הוא בא לכאן, ללארן, ומציג תערוכה של ציוריו האחרונים. כתבי הטלוויזיה אוהבים לראיין אותנו כהוריו של הנס בעל הכישרון יוצא הדופן בציור אגמים. הנס מצדו לא מתעייף לספר איך כבר בהיותו בן 8 הרגיש צורך עז להתבונן מקרוב באגם המלאכותי בגינת מוזיאון לארן, כדי להבין כיצד מציירים מים, ואז נפל לתוך האגם. בקטע הזה אנחנו מתרחקים מהכתבים. אין לנו חשק להיזכר בלילה הנורא ההוא.
5 אחה"צ. השתיקה היומית הסתיימה. אולף ואני קמים, ויד ביד יוצאים מן המוזיאון. "קצת קריר היום", אומר אולף. "כן, קריר", אני עונה. הוא מחבק אותי, ולאט לאט אנחנו חוזרים הביתה.
* הסיפור נכתב בהשראת צילום של מיכאל בלק חברנו המוכשר! http://cafe.themarker.com/image/182960/
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)
|
תגובות (62)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גזית אהובה!!! איזה כיף לראות אותך!
מתה על התגובות המעניינות שלך, יהודית! ולגבי העומס בבית ספר -ספרי לי על זה...
מקסים.
אני לא מחכה עד מחר, לסיפור החדש, וכבר מעניקה לך, כפי שהבטחתי, את הכוכב הראשון שיש לי - לסיפור הזה!
ברוך הבא לבלוג שלי, אורח יקר! חן חן על ביקורך המענג!
קבלי כוכב באהבה.
קבלי כוכב באהבה.
ברוכה הבאה לבלוג שלי! המון הצלחה ברקיע משובץ הכוכבים של הקפה!
קוסמת המילים.
גם הפעם התענגתי על סיפורך וכן..השילוב עם תמונה של מיכאל בלק. שניכם יחד זו חגיגה.
**************
אהבה שנוצרה מתוך התבוננות ושתיקה,
מסתורי משהו.
אילנה
מה שהיא אמרה מילה במילה(:
תודה לך קוסמת שיודעת לירקום מילים
שבוע מבורך לך אישה מקסימה!!!
מעניין ותמונה משגעת
יום קסום מירית
זהו
תודה שלא שתקת שתיקה רועמת והגבת...
יצא כמעט כמו העומק בסיפורים שלך...שזה המודל שלי לכתיבה בלתי רדודה.אבל כמובן, כמעט...אין עליך!
שונה? לא שמתי לב. אני אף פעם לא חוזרת לקרוא את סיפורי הקודמים...הראש קדימה, לסיפור הבא..ומה שיוצא- יוצא.
ברוך הבא, אורח יקר, וחן חן על הפרגון!
אכן, תמונה ישנה...כל פעם שאין לי נושאים אני פותחת את הבוידעם שלך ועושה סריקה...תמשיך לצלם, ולי ימשיכו לצאת סיפורים בזכותך!!!
הרומנטיקה במיטבה.
*
*********
(הרגע, אופס, אזלו הירוקים......)
ראשית תודה על הניתוח הספרותי המעמיק,והאינטליגנטי! אך לפני שאתה נסחף, גבר יקר שבוכה בלילה...יש לי הרבה סיפורים שסופם צחוק פרוע, ולאו דווקא דמעות...אני אף פעם לא יודעת מה ייצא לי, צחוק או בכי...(קרא סיפורים מהארכיון שלי ותראה למה אני מתכוונת).אשר לטענתך שהכישרון שלי מתבזבז בקפה, אנא קרא תגובתי ל"הבודד", שכנראה יודע משהו על בדידות, אם בחר בכינוי כזה...
ראשית תודה על הניתוח הספרותי המעמיק,והאינטליגנטי! אך לפני שאתה נסחף, גבר יקר שבוכה בלילה...יש לי הרבה סיפורים שסופם צחוק פרוע, ולאו דווקא דמעות...אני אף פעם לא יודעת מה ייצא לי, צחוק או בכי...(קרא סיפורים מהארכיון שלי ותראה למה אני מתכוונת).אשר לטענתך שהכישרון שלי מתבזבז בקפה, אנא קרא תגובתי ל"הבודד", שכנראה יודע משהו על בדידות, אם בחר בכינוי כזה...
יקירי הבודד! אני לא חושבת שהכישרון שלי מבוזבז אם אני גורמת לחברים כל כך נפלאים כמוכם להתרגש כל כך. להיפך, אני חושבת שזו השקעה ולא בזבוז. השקעה מאוד כדאית!
יקירי הבודד! אני לא חושבת שהכישרון שלי מבוזבז אם אני גורמת לחברים כל כך נפלאים כמוכם להתרגש כל כך. להיפך, אני חושבת שזו השקעה ולא בזבוז. השקעה מאוד כדאית!
גם אני הגבתי על הצילום הזה, ותוך כדי תגובה, כבר ידעתי שזה לא ייגמר רק בתגובה...הצילום של מיכאל נכנס לי חזק מאוד ללב! כמו כל הצילומים שלו....
היי,
במקרה, לגמרי במקרה,
הגעתי הצצתי ונפגעתי...:)))).
אהבתי מאד
את המהלך המאד שקט
והאטי של התפתחות העלילה...
ואני כאחוזת תזזית באופן קבוע ,
ממש מקנאה באלה היכולים
להאט ולאט לאט....
כוכב לך *
גם קצת עצוב לחשוב, שצריך לבחור בין אמנות למשפחה, אבל גם החיים כמו הסיפור, תמיד הולכים על חבל דק.
סיפור אינו רמז בידורי ואינו מופיע משום מקום
לכן משאיר אותו פתוח בליבי וללא מילים
סיפור יכול גם להיות אותה גברת בשינוי אדרת
זה החינוך שבסיפור
קיימתי את הנדר עשרים וחמש שנים
אך הנדר טפח לי ולילד בפנים
פספסתי את החיים? לא
הילד שלי הרוויח אותם והוא העתיד
לא מצטער
היה כדאי
תודה לך
אחות יקרה את לי
את *
.
אלומתי יקירתי,
את מתעלה על עצמך משבוע לשבוע . . .
היה שווה לחכות לפרסום הסיפור!
===
אכן כמו שאמרו לפני,
יש שתיקות ויש שתיקות,
של מועקה וריחוק או של
קירבה והבנה ללא צורך במילים.
אהבתי את מובן השתיקה שלהם.
===
הסיפור עצמו אכן מצמרר,
לנדור נדר שכזה ולקיים אותו . . .
לפספס את החיים.
===
מאיפה הרעיון הזה?
נפלא, פשוט נפלא כתבת!!!
חיבור נפלא בין התמונה של מיכאל לסיפורך הנוגע.
הזכרת לי את הוריי, שהשבוע חגגו חתונת זהב, רק שבמקרה שלהם השתיקה היומית מתחלפת בריטואל קבוע של שעת רעש, כשאמא צועקת על אבא למה הביא שוב 20 קילו מהשוק, והוא צועק בחזרה למה היא שוב המליחה לו את האוכל...
תגובתך...
היא כבר סיפור יפה...
אולי לאמצע השבוע.
פוסט - אוסף של תגובותייך.
את גאונה.
הסופרת של הקפה...
כבר אמרתי זאת.
תבורכי.
גילה אהובה,
אנא אל תבלבלי דמיון עם מציאות.
שמי אינו אנה,
אין לי בעל בשם אולף
ואני לא הולנדית.
אה,
וגם אין לי בן בשם הנס...
הכול מדמיוני הקודח -
כשראיתי את הצילום של מיכאל בלק!!!
את חברה חדשה שלי,
אז אנא
התרגלי לעובדה
שאני יכולה לספר סיפור בגוף ראשון,
וזאת לא אני.
לפעמים אני מספרת כגבר,
ולא שיניתי את מיני...
אך העיקר שהסיפור נגע בך,
אז השגתי את שלי!
קראתי את תגובתה של גילה,
ולרגע - חשבתי שלא הבנתי טוב - את שכתבת.
קראתי בפעם נוספת.
הלכתי לישון... לא שקטה.
תודה על תגובתך בעניין.
מכירה את התוצאות של הקיום
גורל משפחתי השתנה בעקבותיו!
לכן יש ביום כפור את המנהג להתרת נדרים
זה כל כך חשוב.
מה היה גורלם לוא היו ממשיכים לפתח ולהנות מכשרונם....
סיפור מאד מעניין ורגיש
השתיקה היומית -
ומה שתמונה אחת עושה לך -
גם אוהבת לראות תמונות ואז הראש עובד -
הסיפור שלך מקסים
הצילום של מיכאל - נהדר
וגם ה....שתיקות
תודה ושבוע נפלא
אוהבת
את צלילי שתיקותיך
יש בם
יופי מיוחד
כשהם אמיתיים
מילותיך,
כמצפן
בלילות חשוכים
רוצה אותך
במילים ובשתיקות.
kol a kavod ve neshika mi rio
את ממש נפלאה.
הסיפורים שלך מאוד מרגשים. השתיקה כאן בסיפור הנוכחי איננה כלל עיקר העלילה. בעיני. העיקר כאן זה כאשר הילד קם לתחייה. דבר המעלה דמעות בעיני הקוראים. במקרה הזה כמובן בעיני שלי. לאחר שקראתי, והבנתי שבעצם בכל סיפור שלך יש איזה מפנה, איזה פיתול שכזה, שמפתיע לקראת הסיום, מפנה שבאמת מעלה דמעות בעיני הקורא.
אלומה. את ממש מתבזבזת כאן בקפה. יש לך את זה.
ולסיום אוסיף עוד דבר שקשור לשתיקת הזוג הנשוי. את בוודאי תביני:
מישהו חכם אמר לי פעם, (היום בבוקר לפני כמה דקות) "אין יותר בודד מאדם נשוי". (ולמען הסר ספק, אינני מודה בשום דבר. המבין יבין)
אהבתי מאוד.
חוצפי"ש
אכן ואכן! קלעת בול!
חן חן לך גיל-עד, אורח יקר,ותודה על הד"ש -חבל שאין לי את הכישרון של איילת השחר, להכניס צילום בלי שפתאום יקטין את עצמו בכוונה להרגיז אותי...
מסכימה עם כל מילה שלך! אסור להגיע לנדרים כאלה על חשבון המימוש העצמי. הדוגמא הקיצונית היא בת יפתח...כמה שנאתי את הסיפור הזה!
גילה אהובה, אנא אל תבלבלי דמיון עם מציאות. שמי אינו אנה, אין לי בעל בשם אולף ואני לא הולנדית. אה, וגם אין לי בן בשם הנס...הכול מדמיוני הקודח כשראיתי את הצילום של מיכאל בלק!!! את חברה חדשה שלי, אז אנא התרגלי לעובדה שאני יכולה לספר סיפור בגוף ראשון, וזאת לא אני. לפעמים אני מספרת כגבר, ולא שיניתי את מיני...אך העיקר שהסיפור נגע בך, אז השגתי את שלי!
מילה בסלע - (סיפור) שתיקה בתרי...
איזה יופי.
בדרך כלל אחד/ת מבני הזוג לא יכול/ה לשתוק כל כך הרבה זמן...
יש לך מעיין כביר של רעיונות.
שבוע טוב,
רמי
היטבת לתאר את נפלאות השתיקה החיובית
ומדוע חיובית? כי ישנם שני סוגים של שתיקות
א. שתיקה מעיקה ולא נוחה
ב. שתיקה שבה את והאדם השני כה נינוחים זה עם זה שאין צורך במילים והלב מדבר גם ללא עזרת מיתרי הקול
מן הסתם - שתיקתכם הינה מן הסוג השני - שתיקה נינוחה שאינה זקוקה למילים על מנת להביע את אשר הלב רוצה לומר.
בקשר לסיפור על בנך - ממש ממש הצטמררתי. איזה סיפור מרגש . אפילו דמעה בצבצה לה...
ואגב - סתם בקשר לאיזה משפט שכתבת בסיפורך כבדרך אגב - גם בעלי צעיר ממני בשלוש שנים:--).
שבוע טוב ***
חבל... לבטל את עצמם ככה... כשהם לא מציירים ולא מבטאים את עצמם דרך התשוקה שלהם, הם בעצם שותקים כל הזמן.
סיפור מעניין.
שבוע טוב (-:
מיקה
מרתק ומרגש
שבוע טוב ומבורך
סיפור יפהפה
ואת בעלת הכשרון הבלתי נלאה בכל שבת מפרה אותנו
בסיפורים נפלאים ומקסימים
שתיקה יומית - אהבתי!
סיפור אהבה מרגש.
יש משהו מאוד עמוק בשתיקה יומית כשנמצאים ביחד,
סיפור אהבה של זוג וסיפור אהבתם לבנם.
תודה
שבוע טוב
דבי