בדקה ל-3 כבר ישבנו שנינו מול החלון הענק הנשקף לגינה. ב-3 התחלנו את השתיקה היומית. אולף ישב רגל על רגל, כהרגלו. אני לא אוהבת את הישיבה הזאת שלו, אבל אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי משלבת רגל על רגל בדיוק כמוהו. אנשים שנשואים 58 שנה כמונו, כבר לא מרגישים איך הם הופכים כמעט לתאומים זהים.

היה איזה ריטואל בשתיקה הזאת. בהתחלה גמענו בצמא את הנוף מבעד לחלון בפינה הכי יפה של מוזיאון לארן. המשטח הירוק של הדשא הגזום היטב, שעליו באופן מפתיע זרוקים בערבוב חצוף ברושים מעוצבים בדייקנות בצד עצים פרועי צמרת, הגדלים לכל הצדדים, ולמרגלותיהם שיחים, שאף פעם לא ידעתי את שמם, שרועים על הדשא זוהרים בירוק מאובק, כסוף, כמו זקן פרוע שלא נגזם כהלכה. ובהולנד המטופחת  זה בהחלט מחזה בלתי רגיל. כמו ההיכרות שלנו, של אולף ושלי, לפני 58 שנה, כאן, בדיוק בפינה הזאת במוזיאון.

בשלב השני של השתיקה, כשעינינו היו תלויות בירוק שבחוץ, ראינו אותנו –פוסעים בחדרי המוזיאון. אז עוד היה לי שיער זהוב כחיטה, ממש לא דומה ללבן הצחור של היום. קלעתי אותו בצמה עבותה שכל הזמן הסטתי אותה לצד אחד של צווארי, כדי שאוכל להתבונן טוב יותר בתמונות ובפסלים. וגם באולף, שצעד קצת מאחוריי, מתבונן באותן תמונות ופסלים בדיוק. אולף לא הסתכל עליי בכלל. הוקסמתי משערו השחור, והייתי משוכנעת שהוא לא הולנדי. בטח לא עם העיניים השחורות, הצועניות האלה. הלוואי שרק יסתכל לכיוון שלי! התפללתי חרש. אבל זה לא קרה. המשכנו ללכת מחדר לחדר. בשעה 5 יצאנו משערי המוזיאון, כל אחד לכיוון אחר.

וככה נפגשנו- זרים גמורים - במשך חודש ימים. כל יום חמישי בשעה 3 נכנסנו, אני ראשונה, ואולף – כמה דקות אחריי – וסיירנו במשך שעתיים במוזיאון. הרגל נרדמה לי, ואני מורידה אותה לרצפה, ומשלבת את הרגל השנייה. גם אולף עושה אותו דבר בצד השני של השולחן. הגענו לשלב השלישי של השתיקה. אנחנו מסבים את המבט אחד כלפי השני. ככה זה קרה בדיוק אחרי חודש. מסתכלים ושותקים משני צדי השולחן, שלידו התיישבנו, כמו בתיאום מופלא, בלי לדעת למה.

עכשיו אולף אומר לי – "סליחה, מה השעה, גבירתי?", ואני עונה לו " השעה 3 עשרים וחמש, אדוני". "יפה הירוק הזה בחוץ", הוא אומר. "כן, יפה", אני עונה. ואנחנו לא אומרים יותר כלום, כמו לפני 58 שנה. אחר כך פסענו במסדרונות המוזיאון, אבל עצרנו ליד כל תמונה ופסל, יותר מהרגיל, ועמדנו שנינו יחד, ולא במרחק הרגיל זה מזה. לפעמים חייכנו, כחולקים סוד משותף. ואל היציאה, ב-5, כבר הלכנו יחד, בצעדים מתואמים.

אולף משתעל, אבל אני לא מגיבה. אסור להפריע את השתיקה היומית. זה דבר מקודש מבחינתנו. לקח לנו עוד חודש אז, מהרגע שאולף שאל אותי מה השעה, עד ששאל אותי לשמי. "אנה", אמרתי לו. "אני אולף",הוא אמר. וחזרנו לשתוק. עבר שבוע. ואז, כשישבנו בפינה הקבועה מול הגינה, העז אולף ושאל אותי אם אני רוצה לבוא אתו להאג, לתערוכה השנתית של ון גוך. "אני לא יכולה", עניתי. "צריכה להגיש עבודה סמינריונית על הזרם הקוביסטי בציור, וגם ככה אני באיחור". אולף אמר לי שהוא בדיוק עשה עבודה דומה, וככה התברר לנו ששנינו סטודנטים לאמנות, שנינו חולמים על פרסום בינלאומי לפחות כמו ון גוך, רק בלי לכרות לעצמנו אוזניים....

המחוג מתקרב לשעה 4, והשתיקה היומית עומדת להסתיים. אני מציצה באולף הצצה קלה. עיניו עצומות, קרחתו מבהיקה מלפנים, אך מאחור לא חסר לו שיער, שלמרבה ההפתעה עדיין שחור. כשהכרנו הוא רימה אותי בגיל. בהתחלה שאל אותי בת כמה אני, וכשאמרתי לו – 28, הוא אמר שגם הוא באותו גיל, אבל למעשה היה בן 24. "פחדתי שלא תרצי צעיר ממך", הצטדק אחר כך. צחקתי. כאילו שאיכפת לי הגיל שלו. הלא התאהבתי בו ממבט ראשון כשעוד חשבתי שהוא בכלל צועני!

השעה 4. אולף פוקח את עיניו, מחייך אליי ברוך. השלב האחרון של השתיקה הגיע. אנחנו אוחזים ידיים ומתבוננים יחד מבעד לחלון, אל הדשא. ילד קטן זהוב שיער ושחור עיניים מתרוצץ שם. הנס בן ה-8. "הנס! הנס! חזור הנה!", אני שומעת את קולי צועק, קולה של אישה צעירה. אך הנס ממשיך לרוץ על הדשא, מתעלם ממני. אני פורצת מהמוזיאון. "אנה! אנה!", קורא אחריי אולף, כתמי צבע על ידיו. זה עתה העביר את התמונות שבחר לתערוכה השלישית שלו. אני רצה אחרי הנס, אך לא רואה אותו.

אני די כועסת. הסברתי להנס הקטן, שלא רק אבא, אלא גם אימא תהיה מאוד עסוקה היום, כי באים מהטלוויזיה לראיין אותה על התערוכה שלה בהאג. אבל הנס בכלל לא מתחשב. ילד בן 8 זה כבר ילד גדול. הוא היה צריך להבין ולהתחשב! אני רצה מאחורי העצים הגזומים בדיוק הנדסי, תרה אחרי הנס בכל פינה. מפשפשת בשיחים האפורים, הגדלים פרא. לשווא. הנס פשוט נעלם.

שומרי המוזיאון מצאו אותו מאוחר יותר בקרקעית האגם המלאכותי המוקף דשא. גופו הקטן היה דומם וקר. צוות רפואי עמל להנשים אותו, וכל אותו הזמן, אולף ואני עצרנו את נשימתנו, מחכים ומתפללים. נשבעים שלעולם לא נצייר עוד ,שלעולם לא נפתח תערוכות, שלעולם לא.....אם רק ישיבו לנו את הילד שלנו בחיים. תפילתנו התקבלה. הילד שלנו חזר לחיים.

קיימנו את הבטחתנו ומעולם לא ציירנו עוד. הנס גדל והיום הוא צייר בינלאומי מפורסם. הוא מתגורר בניו יורק, אך פעם בשנה הוא בא לכאן, ללארן, ומציג תערוכה של ציוריו האחרונים. כתבי הטלוויזיה אוהבים לראיין אותנו כהוריו של הנס בעל הכישרון יוצא הדופן בציור אגמים. הנס מצדו לא מתעייף לספר איך כבר בהיותו בן 8 הרגיש צורך עז להתבונן מקרוב באגם המלאכותי בגינת מוזיאון לארן, כדי להבין כיצד מציירים מים, ואז נפל לתוך האגם. בקטע הזה אנחנו מתרחקים מהכתבים. אין לנו חשק להיזכר בלילה הנורא ההוא.

5 אחה"צ. השתיקה היומית הסתיימה. אולף ואני קמים, ויד ביד יוצאים מן המוזיאון. "קצת קריר היום", אומר אולף. "כן, קריר", אני עונה. הוא מחבק אותי, ולאט לאט אנחנו חוזרים הביתה.

*  הסיפור נכתב בהשראת צילום של מיכאל בלק חברנו המוכשר! 

  http://cafe.themarker.com/image/182960/

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)