ממלכת שטות שנח המון
-
פוסטים אחרונים
- קליפ יפיפה חדש ללהקת כמוה - Waving the Sun 19/10/12
- הקליפ החדש של כמוה בדף הראשי בוואלה!! 24/3/12
- לא התכוונתי שיצא לי שיר 2/3/12
- דיג 4/12/11
- להקת כמוה מגיעה לחיפה, שלישי הקרוב 5/11/11
- הזמנה להופעה של להקת כמוה בראשון הקרוב בתל אביב. 28/10/11
ארכיון
צפונית לזיכרון wataru uchida
 הבוקר חיכה לי דואר בתיבה. מרחוק כבר ראיתי שהכתב הוא באנגלית והבנתי שנשלח מח"ול. אני את כל הקשרים שלי עם חול ניתקתי עוד כשחזרתי לארץ לפני כמעט 7 שנים אחרי יותר מעשור ב ניו-יורק והסתערתי על החיים פה כדגיג בלהקה שמתנפלת על פירור לחם.
על מכתב היה כתוב CD Wataru Uchida ווטרו, סקספוניסט יפני נהדר שהיה אחד מחברי הטובים ונגן הסקסופן בקוורטט הג'אז שלי בניו-יורק ממעט במחוות ובכלל ממעט.
כשראיתי את השם שלו בבת אחת הציפו אותי שלל תחושות. על נקבוביות הנוסטלגיה שלי התגלגלה ארומה של געגוע, מליחות של החמצה, נחמה מתוקה של "ובכל זאת" ודימעה אמיתית כמעט והסגירה את עצמה.
מאז שחזרתי לארץ חזרתי לנגן רוק, רק רוק. הקמתי את להקת כמוה וחזרתי לשורשים שלי והשורשים שלי הם שם ללא ספק. כל-כך התגעגעתי לגיטרות רועשות, לטקסטים חצופים וישירים, לרפיטטיביות השיבטית של חלק מהמקצבים, להיפנוטיות של ההרמוניה הנגישה, לגאוניות שבפשטות המתכופפת מבלי להשבר לנדושות. אבל כל השנים של נגינת גא'ז חרטו בי וסימנו בי את שבילי המים המתוקים ביותר שידעתי ולעד אהיה שבוי וקל דעת בכל הקשור לגא'ז.
ווטרו היה מגיע לדירה שלי ב פורט גרין שנשפכת לתוך הברוקלין ברידג' והיה מוציא את הסקסופון. הייתי מחבר את הגיטרה והיינו מתחילים לנגן במשך שעות בלי לעצור ובלי לדבר. אחרי סשן כזה, קשה לחזור ולדבר פתאום המילים נחשפות במלא הצהובות שלהן וכל הברה שיוצאת מהפה כאילו מביישת את מה שנוגן רק לפני כמה רגעים. לפעמים היו מתאספים כמה אנשים למטה ומקשיבים ואז מוחאים כפיים או צועקים YE גדול כזה. בניו-יורק מקשיבים למוזיקה.
"אתה חולה, אני רואה בעיניים שלך שאתה חולה" היה אומר לי ווטרו. "אני בא לפה כל יום לרפא אותך". הייתי משתדל לא להתרגז, עוד מהתקופה שהייתי ביפן למדתי שיפנים הם חייזרים שצריך לאהוב ולא לנסות להבין.
מעבר לנגינה היינו מחוברים בעוד מקומות. שנינו היינו הבוגרים בבית הספר למוזיקה שבו למדנו. בזמן שכל האמריקאים בני ה 18 וה 19 קיבלו כסף מאבא לבוא וללמוד אני שניגנתי מגיל 0 לא הצלחתי ללמוד במקום שרציתי עד גיל 28 ו ווטרו היה כבר באזור 35. בשביל שכר לימוד אני שטפתי מכוניות ב מינוס 10 מעלות והוא עבד כמלצר במסעדה יפנית שבה צחקו עליו שמישהו בגילו גר בחדר בגודל ארון ומנגן בשירותים כי זה היה החדר היחיד שהייתה בו דלת שהיה אפשר לסגור.
ווטרו מאד רצה להיות יהודי, הוא חשב שנשים יהודיות הן חכמות וחזקות ויפות בזמן שהיפניות כנועות וצייתניות ומשעממות. ביום שבו סיפרתי לו על ברית המילה הוא חדל להתעניין בישראליות ובכלל התרחק מכל דבר יהודי, צחקתי עליו ואמרתי לו שיפנים עם הקטן שלהם לא יכולים לעבור ברית מילה, ושאולי יוותרו לו הרבנים "שווה לבדוק" הייתי אומר. אני לא זוכר אם צחק או לא.
דיברנו המון על היסטוריה ופילוסופיה ומוזיקה. גם הקלטנו הרבה.
מצחיק למה אדם מתגעגע כשהוא רחוק. אני התגעגתי לבאר-שבע , אותה העיר שברחתי ממנה כל עוד נשימה באפי ולא הבטתי חזרה במשך מעל לעשור. התגעגתי לשרב שהיה גורם לי לדמם מהאף ולעובדה שאף מדמם לא עצר אותי לשנייה מלעשות כל מה שאהבתי. הייתי חוזר הבייתה רצוץ, מאוחר בלילה ורק אז מטפל בכל הדם או שאפילו הולך לישון בלי לנקות. לחיים הייתה דחיפות אבסולוטית מעל לכל דבר אחר, ולהתגעגע לתחושת השפע של הפשטות היא געגוע צורב, אחד הרגעים הבודדים שאדם מקנא בעצמו.
ווטרו התגעגע לעיר שלו הקטנה ביפן, הוא התגעגע לפארק השכונתי לשם הוא היה הולך בכל לילה. הוא אהב להרביץ להומלסים ולגרש אותם משם שיוכל לנגן לבד. הם קראו לו החלילן המשוגע היה מספר לי בצחוק מטורף. אני תמיד אמרתי לו שהוא בחר לגרש את הקהל היחיד שהיה מקשיב לו ממהמקום הנכון. זה גרם לו להרהר.
כמה חודשים לפני שעזבתי את ניו-יורק נכנסנו להקליט עם ה קוורטט. אני שכבר הייתי חולה מהניכר ורציתי חזרה למדבר כתבתי קטע שבהתחלה קראתי לו באר-שבע אבל אחר-כך שיניתי את השם ל South Of Memory זה היה שיר הפרידה שלי מניו יורק.
הבוקר כשפתחתי את הדיסק שקיבלתי בדואר, גיליתי שבזמן שאני חזרתי הביתה ווטרו המשיך להתרחק. את הדיסק הזה הוא הקליט עם חבורות רחוב בברזיל. בזמן שאני כותב את הפוסט הדיסק מתנגן וממש ברגעים אלה הוא הסתים.
היופי של הלחנים והנגינה מיסמר אותי לכסא. איני יודע כמה זמן לא הקשבתי לדיסק מתחילתו עד סופו אבל את זה בלעתי. יש לי מועקה בגרון מכל מה שהיה פעם שלי ואינו - ואולי מעולם לא היה לי דבר. יש בי עצב על משכם הקצר של החיים, על העובדה שאנחנו נאלצים לבחור בין מה שאנחנו אוהבים - ואולי רק נדמה לנו שאנחנו בוחרים ובעצם אנחנו עבדים בעולם דטרמיניסטי וציני, ציני במובן שהוא שותל בנו את תחושת הבחירה השקרית ובנוסף את נקיפות המצפון המאד אמיתיות. יש בי תחושת תסכול על כך שכל בחירה שמאמצת לחיקה משהו מזניחה משהו אחר - ואולי אימוץ לחיק והזנחה הם נקודת שונות על אותו המדרון.
וכך, בלי פייסבוק או רעש של רשת, בלי לייקים ולינקים בלי כוכבים והתחשבנויות, ללא סופרלטיבים וכוכבות, ללא תיחכום ללא שדיים ומבטים מפלרטטים , ללא אייקון עם פרצוף מביט עליי דרך עדשת מצלמה, בלי פוליטיקה או יומרה חברתית, ללא בקשת תרומה או רמיזה להפצה .. כן כך, נקי ושקט הגיע אלי הבוקר מכתב פשוט בעטיפה צנועה, ובתוכו דיסק שנושם עלי בשפה עתיקה ושגורם ללב לי לרעוד מגעגוע.
[לקטע שמתנגן ברקע קוראים black current והוא ה טראק השני מהדיסק של ווטרו]
|
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עופריקה, לא ידעתי שאת פה :)
________________________________
רוב האנשים שאני פוגשת הם חייזרים בשבילי, אז אני משתדלת לאהוב אותם בלי להבין, אחרת, אנה אבוא?
נפלא להאזין למוזיקה תוך כדי ושוב, אחרי.
האם יש איזו אפשרות לאתר את הדיסק השלם?
דפנה.
כמו רוב הדברים הטובים
מילא ארונות, אבל של איקאה?
ואשרי מי שהמוזיקה היא לו מלאך שומר ומעיין מחייה
תודה (עי)דנה
בדיוק דיברתי איתו אתמול ויידעתי אותו על מקומות ברשת שבהם יהיה לו נח להפיץ את האלבום דיגיטלית. ברגע שמשהו כזה יתממש אזכור אותך ואודיע לך.
עד כדי כך אהבתי.
(הבטחתי שאשוב, אז הנה.)
חותפים חיילים ומחזירים אותם בארונות, ראש הממשלה מואשם במחירת אדמות מדינה וברצח עם, ךשר החוץ מחכה תיק במשטרה.
מה שיציל אותנו זה הנשמה של המוזיקה, אל תרגיש מבוזבז נגן אח נגן, פתח לנו את השמים ואת ארובות העיניים
נגן.
אתה מלך. כבר אמרתי???
_______________________________________
* האודיו הזה אומר לי: רוצי לקנות את הדיסק של ווטרו...
היי אבנר ותודה :).
תמיד כיף מיוחד לי כשאתה חלק מהמגיבים
אז אני מבין שיצא לך לפגוש חייזר אחד או שניים :)
--
מעניין ומשעשע קצת :) כי למען האמת לא אחת חטאתי בבליל תודעתי-אסוציאטיבי שאפילו אני לא הצלחתי להבין מה לכל הרוחות רצה לומר ה רש.
ולך , תודה על התגובה הנהדרת , על הפירגון והשיתוף.
יחד עם הצלילים הנפלאים
כך נקי שקט ורגוע
גרם ללב שלי לרעוד מרוב געגוע.
בא לי לחבק אותך.
אהבתי במיוחד את "את היפנים צריך רק לאהוב, לא לנסות להבין"
זה אדיר :)))
________________________
תופסת טרמפ על התגובה הזאת + תודה אישית על טקסט מופלא.
אוהבת את התוכן שלך. תרתי משמע.
מאוד נהניתי לקרוא, ומאוד נהניתי מהמוסיקה שבשניות החשיכה את האורות, ואירגנה סביבי שולחנות עץ כמעט נטושים עם נרות, באוירה חורפית משהו (או שמא זה הסתיו הירושלמי שהתמזג עם עולמי המדומיין)
ולגופו של עניין - אני לא אוהבת געגועים, זה עושה לי חשק לרחם על עצמי... אני מאמינה שהבחירות שלי בכל רגע ורגע הן הכרחיות והיחידות שיש. זה קצת עוזר...
הקשבתי למוזיקה. להגיד שאהבתי זה יהיה אנדרסטייטמנט. זה קטע נפלא, נפלא, נפלא. מתגלגל וזורם בשקט ישר אל תוך הבפנים של הלב, וממלא את כל החדרים במתיקות וערגה, כיסופים ועצב.
זה SOUTH OF MEMORY? כי זה בדיוק מה שזה.
יש לי מועקה בגרון מכל מה שהיה פעם שלי ואינו - ואולי מעולם לא היה לי דבר. יש בי עצב על משכם הקצר של החיים, על העובדה שאנחנו נאלצים לבחור בין מה שאנחנו אוהבים - ואולי רק נדמה לנו שאנחנו בוחרים ובעצם אנחנו עבדים בעולם דטרמיניסטי וציני, ציני במובן שהוא שותל בנו את תחושת הבחירה ובנוסף את נקיפות המצפון. יש בי תחושת תחסכול על כך שכל בחירה שמאמצת לחיקה משהו מזניחה משהו אחר - ואולי אימוץ לחיק והזנחה הם נקודת שונות על אותו המדרון. כ"כ נכון. "אנחנו תמיד מתגעגעים למשהו", זה המשפט הקבוע שלי. אתה אמרת את זה הרבה הרבה יותר יפה. אתמול הייתי בנתניה, אחרי הרבה זמן שלא, והלכתי לראות את הבניין שגדלתי בו. נתניה זה בשבילי שילוב של תעוב וגעגוע, זה ה- SOUTH OF MEMORY שלי.
אני הולכת לקרוא שוב, ולהאזין למוזיקה.
בטח אחזור.