לפני משהו כמו ארבעים שנה, אולי קצת יותר, אולי טיפה פחות, אבא שלי נכנס הביתה מהנגרייה שבה עבד כשותף בקואופרטיב, עבודה מלאה באהבה ואמנות ומסירות שכבשה אותו מהיום שבו עלה לארץ מאירופה ההרוסה. הוא נכנס הביתה עם מזוודה מעץ שהוא ניגר בעצמו, מזוודה עם כמה כלי נגרות ידניים. הוא אמר לנו: זהו. עזבתי. מהיום אני עצמאי.
זה היה בערך ב- 1970. מאותו היום ועד ליומו באחרון, בסך הכל 12 שנים מאוחר יותר, הוא היה עצמאי. בלי רשת ביטחון, בלי מישהו שישלם את משכורתו, בלי פנסיה ובלי חסכונות. במסכת חייו הקצרה מדי הוא ידע הצלחות מקצועיות ואמנותיות אדירות. כל מי שהכיר אותו ואת עבודתו ידע להגיד שני דברים שאין למעלה מהם: הוא היה בנאדם והוא היה איש מקצוע. בנאדם נהדר ואיש מקצוע מעולה. הכי טוב שיש.
הוא לא היה איש עסקים. הכי רחוק מזה. הוא היה טוב מדי, נדיב מדי, תמים מדי. אנשים ניצלו אותו ואת טוב ליבו. אנשים טובים ואנשים רעים נהנו מהכישרון הנדיר שהיה לו ומהלב הטוב שפעם בו. כשמת, סתם כך פתאום, השאיר אחריו הרבה אנשים אוהבים וגם קצת חובות. הוא לא השאיר חסכונות, לא פנסיה ולא קרנות. אפילו מביטוח החיים שרכש כמה שנים לפני כן לא נשאר הרבה.
לאורך השנים, כנער צעיר וחייל משוחרר, עבדתי איתו קצת. ראיתי איך זה עובד. בעיקר ראיתי כיצד זה לא עובד. ראיתי שמי שאין לו את החוש הנכון לכסף, מפסיד את מה שיש לו ובעיקר את מה שאין לו. ויש כאלה, טובי לב, שדואגים שזה יקרה. כאלה שמבינים בכסף ובעסקים, אבל לא בלב. ואני ראיתי אותו, ונשבעתי שאני אהיה רק שכיר. לעולם לא עצמאי.
עשר שנים אחרי
לפני עשר שנים, ממש החודש לפני עשר שנים, הפרתי את שבועתי. קמתי והלכתי ממקום העבודה שלי, וחדלתי להיות שכיר. כן, למרות ועל אף שבועתי ההיא. עזבתי משרד פינתי ושולחן וחדר ישיבות, רכב מנהלים וכמה ז'קטים; הרבה עניבות וחשבון הוצאות. קמתי והלכתי להיות עצמאי. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות, אבל קמתי והלכתי. אבא שלי לקח איתו את המזוודה עם כלי הנגרות שבנה מהעץ שכה אהב; אני לקחתי איתי את המילים שאני ידעתי ואהבתי. המילים, המשפטים, הפסקאות, הסיפורים והמאמרים. כמו אבא שלי, שלושים ומשהו שנים לפני כן, גם אני לא ידעתי לאן אני הולך. אבל ידעתי שאני הולך.
החודש לפני עשר שנים בדיוק, בחודש נובמבר שנת 2000, הגיתי את השם "תוכן העניינים". אמרו לי: לך על השם שלך. מכירים אותך. תהיה מותג. אמרתי: אני לא עורך-דין ולא פרסומאי. ואם אני הולך בדרך חדשה, אני רוצה ליצור משהו חדש. השם שלי יישאר איתי ממילא; מותג יוכל לעבוד בשבילי גם כאשר ארצה לנוח מעט. אז הנה ככה, לפני עשר שנים, נולדה "תוכן העניינים".
גם בדברים שאני יודע לעשות - לכתוב, לערוך, ליצור מילים ולברוא תכנים - איפה הכישרון שלי ואיפה הגאונות שהיתה לאבא שלי. לו היו ידיים, והוא ידע להחזיק פטיש ולתקוע מסמר ולברוא רהיטים ולפסל פסלים ולצייר ציורים. הוא ידע לתכנן, לצייר, לברוא ולבצע חדר ובית מאל"ף ועד ת"ו - בלי תוכניות של אדריכל, מעצבת פנים או יועץ ריהוט. הוא עשה את החשמל והביוב, את המים והניקוז, את הטיח וסיד, את הקרמיקה והטיט. הוא לא היה צריך קבלני משנה במיקור חוץ – הוא היה אול אראונד פלייר. ואני? על הטור הקטן הזה אני שובר את הראש כבר כמה שבועות. אבל עזבו את זה, היום אין אנשים כאלה.
אני - בסך הכל דור אחד אחריו - ידעתי ויודע את מה שאני יודע. ואין לי מושג אם זה הרבה או כלום. מאה או אפס. אז אחרי שהחזרתי את מפתחות המכונית, את המחשב הנייד, את הסלולרי, את פנקס החשבונות, את החותמת ואת המפתח למשרד הפינתי - יצאתי לדרך הארוכה והמתפתלת. כל העניבות נשארו על הקולב האחורי בארון. למכנסי הבד והנעליים הלוחצות לא חזרתי מאז. אמרו לי: אתה צריך משרד. מזכירה. מפיקה. איש כספים. אולי כדאי שתיקח שותף, תתחלק באחריות. חשוב שאנשים יראו. תציג פאסון. אמרו לי: אתה חייב להשקיע. אי אפשר בלי להשקיע. לך על מקום מעוצב. תפרסם את עצמך. תעשה יחסי ציבור. תבנה מותג. תיכנס לעיתון. לך לטלוויזיה. אמרו לי: ככה לבד, אין לך סיכוי. השוק יאכל אותך בלי מלח. מה אתה מבין בעסקים. כולה בן של נגר.
האמת? צדקו. הייתי צריך. אבל אני, מה אני? כולה בן של נגר מעיר נידחת בצפון. הקשבתי לכולם, ועשיתי את זה בדרכי שלי. בחצי השנה הראשונה נסעתי בעיר על אופניים ומחוץ לעיר באיזה מכונית מיני שכורה על בסיס יומי. ורק אחר-כך - כשכבר לא היתה ברירה - קניתי איזה אוטו צנוע. את המשרדים השארתי לאנשי המשרדים. לעצמי סידרתי לעצמי לשכה במרכז החיים. באמצע הבית. בין המטבח לסלון, בין הבישולים למקלחת. מעולם לא היתה לי מזכירה. גם לא מפיקה. אני חבר בחברת עצמי. והיום אני חברה בע"מ, חברה לא קטנה, עם עובדים ולא מעט לקוחות, ולקוחות כבדים.
עם ארגז העץ המטאפורי לאורך כל הדרך
ועכשיו, עשר שנים אחרי, הנה יש מותג. "תוכן העניינים בע"מ" היא יופי של מותג. ומה עשיתי במשך עשר שנים בשביל שזה יקרה? לא יותר מדי. בסך הכל עשר שנים של עבודה רצופה. עשר שנים שבהן אני קם מוקדם בבוקר עם תוכן העניינים, והולך לישון מאוד מאוחר עם אותו תוכן עניינים. עשר שנים שבהן נבנו ידע ומוניטין וניסיון; עשר שנים שבהן חרשתי את הארץ מקצה ועד קצה. עשר שנים שבהן לא היה לי אפילו מנהל אחד – אבל היו לי אלף בוסים. בנקים גדולים ועיריות, מועצות מקומיות ומתנ"סים; משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות; בתי חולים ומרפאות וחברות תעשייה וחברות בנייה וחברות להשקעה וחברות אנרגיה וחברות פיננסיות ויועצים ואמנים ורופאים ואנשי ביטוח וספורטאים ומטפלים ופיזיולוגים ופסיכולוגים.
עברו עשר אחרי, ואני עדיין כאן. על אותו מטר מרובע. ומה שיש לי זו אותה מזוודת כלים מטאפורית, אותה מזוודה עשויה מעץ, מזוודה שמה שיש בה זה מה שיש בי. לא איש עסקים, לא משקיע, נטול שותפים, משוחרר ממשרדים, בלי לשכות, בלי חדרי ישיבות, בלי עניבות, בלי חליפות, בלי צי מכוניות. רק אני והארגז שלי.
וכששואלים אותי, אני באמת לא יודע אם עשיתי את זה. אבל מה שעשיתי, עשיתי בדרכי שלי.
|
ירוןמירב
בתגובה על פנסיה מוקדמת
רונית שמר
בתגובה על לא נערה, לא קעקוע וגם לא דרקון
life3
בתגובה על המדריך למהפכה
amnonti
בתגובה על בדרכי שלי
Innovative Software Development
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בדרך זו או אחרת - למדת רבות מאביך.
גם כשלומדים ממישהו - זה לא מחיב ללכת בדרכו.
איזה מרגש הפוסט שלך!
מאוד מרגש.
מעריכה את האומץ, הנחישות והאמונה בעצמך.
אה כן, כמובן, גם את היכולות האיכותיות.
בהצלחה בעשורים הבאים!
פוסט אישי מרגש,
חשבתי על אבא שלי , איש מקצוע מעולה מרכיב תריסים בעל ידי זהב , הוא נפטר בשיבה טובה ואני תמיד חושבת על זה שאין עוד אנשים כמותו.
אנו שונים מהורינו, אבל כל אחד בדרכו צריך לעשות את המיטב.
רשות המיים יכולה ללמוד ממך.(:
זה כנראה לא הייתי רק אני אלא בעיקר משהו פנימי אצלך.
תהיה גאה במה שעשית מאז - זה שלך לעד.
ומה רע? אתה יודע שבסופו של דבר כולנו נפגש ברמזור ההוא.
אוהבת מאוד את הפוסט הזה.
בעשר השנים האלה היו אינתיפדה ומלחמות ומשברים כלכליים ואלף הזדמנויות ליפול. ואתה עדיין כאן, סימן שעשית משהו טוב :-)
אני מאמינה בכישרונות מולדים שיש לכל אחד באופן סובייקטיבי.
את הכישרונות המולדים אנחנו צריכים לפתח, שם נצליח.
אביך אהב את היצירה, המקום הבינוני היה המקום שרצה.
כנראה הוא רצה להשתחרר מהתלות באחרים ולהיות עצמאי בפרטי שלו. זו ההגשמה שלו. האני לבד!
המרדף אחר העושר לא קיים בכולם וטוב שכך.
אנשים כמו אביך וכמוך, הלינק שבינכם, סיפורי הצלחה כאלה מרגשים אותי.
ברכות לחגיגות העשור. תשמח, תצליח ותתקדם ליעדים שמרגשים אותך. רק אותך. אתה מגדיר את ההצלחה שלך ולא החברה.