כותרות TheMarker >
    ';

    לכל בלוג יש שם?

    קורטוב מפה ומעט משם. קצת טיפים על שיטוטים בארץ וקצת על אמסטרדם. על המצלמה שלי ואולי גם קצת עלי. בלוג בלתי מוגדר ולא מכופתר

    0

    הכלבה שחיכתה רק לי

    13 תגובות   יום שני, 22/11/10, 09:32

    ג'יל

    ''

     

    זה לא שלא ידעתי. זה לא שלא ידענו שימיה של מיפ ספורים היו. כבר הייתה זקנה, וראו עליה את כובדן של השנים. רגליה האחוריות  הפכו חלשות יותר ויותר. בת 17 כמעט. והיה לנו קשה לוותר. נאחזים היינו בכל פעם בקש אחר. היא אוכלת יפה. ואכלה יפה עד יומה האחרון. היא מזהה אותנו ושמחה לקראתנו לעיתים נראה כאילו היא מרגישה קצת פחות חלשה. נאחזים היינו בקש, כמו טובעים בגלגל הצלה.

    ויהי ערב ויהי בוקר וקראנו לוטרינרית שתבוא ותרדים אותה. בבית. במקום המוכר והבטוח שלה. בלי לחץ. ליטפנו נישקנו אהבנו ונפרדנו מכלבה מופלאה.

    מאותו היום קשה היה לי לחזור הביתה מהעבודה, אלא אם כן מחמדי היה איתי. ובאותם ערבים בהם שעות סיום עבודתו ועבודתי לא נשקו זו לזו, נוהגת הייתי למצוא דרכים שונות ובלבד שלא לשוב לבית שהיה ריק ממיפ. נוסעת לאימי, נפגשת עם אחותי, עם חברה או יושבת במכונית בחניה..רק לא לעלות הביתה.

    לילה אחד חלמתי חלום. ובחלומי אני הולכת כברת דרך ארוכה ולצידי כלבה גדולה. לא ראיתי את הכלבה. הרגשתי אותה וידעתי שהיא לצידי. אני זוכרת בחלום תחנות בדרך המוכרת, בהן עצרנו כדי לתת לה מים, שתשתה. התעוררתי מהחלום, והיה לי טוב. יצאתי מהחדר לסלון שהיה ריק ממיפ והכאב שב ותפס שליטה.

    וכך חלפו להם הימים. התחלתי מתבוננת בתמונות של כלבות בכלביות השונות. ולא קמה בי הרוח לעשות מעשה. חששתי פן לא אוכל לאהוב את הכלבה שאקח. אמרתי למחמדי שאני חושבת שאני לא רוצה יותר כלב. אני, שמאז היותי בת 16 לא ידעתי יותר משלושה שבועות בלי כלב,  שמחמדי נוהג לספר לכל מי ששואל שזה היה תנאי שלי לנישואינו . עסקת חבילה, אני באה עם כלב. חשבתי שאין בי יותר אהבה לתת.

    וחיכינו.

    יום אחד תפסה את מבטי תמונה של כלבה גדולה ויפהפיה. שילה, כתוב היה מתחת לתמונה. בת שנה וחצי, כך כתבו. ואני התאהבתי. ככה סתם התאהבתי בתמונה. שיגרתי את התמונה לחברים. הייתה אפילו חברה שאמרה לי "ניני, זו בלי ספק הכלבה שלך"...

     וחיכינו.

    יום שישי 12 לנובמבר. התעוררתי והודעתי למחמדי, מחר הולכים לקחת כלבה. אני לא ממש יודעת להסביר איך באה לה ההחלטה הנחרצת הזו. אבל הודעתי.

    חברים שסיפרתי להם שאנחנו לוקחים כלבה מייד אמרו:-  אה, את בטוח תיקחי את שילה.

    התקשרתי לרחובות אוהבת חיות. סיפרתי לבחורה שענתה לי שיש שתי כלבות שנושאות חן בעיני. בלה ושילה. ובררתי פרטים על דרך האימוץ היא נשמעה חשדנית. כאילו לא רצתה שאבוא. כמעט שויתרתי. ובכל זאת נסענו ורכשנו כלים חדשים לאוכל ושתייה ושק מזון כלבים.

    שבת בבוקר.

    קמתי עצובה וכואבת. לא יכולה הייתי לשאת את התחושה שנוסעים לקחת כלבה אחרת. לא הייתה בי שמחה על ההחלטה. רק עצב שקשה היה לי לשאת.

    ונסענו.

    כשאני תחת רושם השיחה ההודף ומרחיק עם הבחורה (שנתגלתה כמקסימה) מרחובות אוהבת חיות,  החלטנו  לחפש אחר יום האימוץ של ראשון לציון. חיפשנו לפי ההוראות. הם לא היו שם. אז נסענו לרחובות. אני לא רציתי לעבור בין כלבים ולהיות נאלצת לחזות בעיניים עצובות מייחלות לבית. אימי ומחמדי ביקשו שבכל זאת אעבור בין הכלבים. שלא אהיה נעולה על שילה. אהבתי את שילה שבתמונה, אבל אני מודה שגילה הרתיע אותי. קיוויתי לאמץ כלבה צעירה יותר. בת  חצי שנה לשנה. כזו שנוכל לזכות בחברתה לעוד 17 שנים.

    נכנסנו.

    כצפוי, לא היו לי מספיק ידיים לחבק את כולם. בין יתר הכלבים ראינו את בלה היפהפייה וראיתי שם כלבונת בת חמישה חודשים, מנטה,  שמצאה חן בעיני. החלטנו בכל זאת לבקש לראות את שילה.

    שם בצד עמדה לה יצורה מרהיבה ביופייה. נושאת את עצמה בחן שקשה לתאר. מין שקט ורוך. ואהבתי אותה. ביקשתי מאישי, מחמד נפשי שיבחר הוא. בין הגורה בת חמישה החודשים לבין שילה. שמאז התמונה עברו עליה עוד שנה וחצי וכבר מלאו לה שלוש שנים.

    מחמדי בחר בשילה.

    מאוחר יותר סח באזני שלא רק על שום התאהבותי בתמונתה בחר דווקא בה. אלא גם מפני שחש שאנחנו הסיכוי האחרון שלה. חש ולא ידע עד כמה צדק.

    כשהיו בטוחים המתנדבים ברחובות אוהבת חיות, שאכן בה בחרנו, התרגשה ובאה המולה רבתי מסביבנו. נרגשים ניגשו אליה ואלינו המתנדבים וחיבקו ונשקו ופה ושם זלגה דמעה.

    התברר שהיא ותיקת הכלבים בכלביה. שאיש לא רצה בה. בסופו של חודש נובמבר אמורה הייתה לציין שהות בת שנתיים ימים בכלביה. יום אימוץ אחד אחרי השני, ואיש לא ראה את יופייה המרהיב. נכון, בני בלייעל חתכו את אוזניה וצילקו  את מצחה. אבל כמה שהיא יפה. בכלביה כבר חששו שאיש לא ירצה בה.

    בהמשך סופר לנו שהיו  שפנו ובקשו אותה שתשמש כלבת שמירה, שתהייה קשורה אי שם במרחבים ותבלה חייה בבדידות מזהרת. והם סרבו. שילה, כך הם אמרו, שילה היא לא כלבת שמירה. זה היה פשר חשדנותה של הבחורה בטלפון. אני שאלתי רק על כלבות גדולות והיא חששה פן אני רוצה אותן ככלבות שמירה.

    ואימצנו את שילה.

    העמסנו את כלבתינו על המכונית ונסענו לאמא שלי. רציתי שתכיר את האוצר החדש.

    האוצר, מצידה, לא התרשמה במיוחד מהרצון שלנו להשוויץ בה. היא , שלא הייתה מעולם כלבת בית וכפותיה לא דרכו על מה שאינו אספלט, חול או אבן מתבקשת לעבור מאבני "אקרשטיין" מחוספסות לרצפת הקרמיקה שבלובי הבניין. אין ספק, מדובר בשערוריה זוטא! לפיכך  הייתה זו עילה ראשונה להופעת הבלרינה שבה. עדיין שילה, עשתה שפגאט מרשים הן עם רגליה האחוריות וגם עם הקדמיות. אם אמא שלך רוצה להכיר אותי, שהיא תדרוך על החלק הזה. אני לא זזה. ואמא שלי יצאה אליה.

    הלכנו איתה לטייל והיא הלכה יפה. חזרנו איתה לאוטו ו..הופ בלרינה.

    הגענו הביתה והסתובבנו איתה קצת בסביבה שתכיר ואולי תתכבד ותפריש הפרשותיה בחוץ. והיא הסתפקה ברחרוח מתמיד של האזור המוזר אבל סירבה לכבדו ביותר מזה.

    מנסים לעלות הביתה.

    שלב ראשון – לובי – בלרינה! האחד מושך מלפנים האחרת דוחפת מאחור.

    שלב שני – מעלית – בלרינה! ויש הרבה מהבלרינה ומעט מהמעלית. פיתוי האוכל לא עובד. היא מפנה את ראשה העצום ממנו והלאה.

    שלב שלישי – לצאת מהמעלית – בלרינה!

    שלב רביעי להביא אותה מפתח המעלית אל פתח דלת הדירה שעתידה להיות ביתה מעתה ועד עולם. ב-ל-ר-י-נ-ה!

    מתנשפים ומתנשמים הצגנו לפני המגודלת את קערת המים החדשה שלה. והנחנו לה לצאת ולתור את השטח. הנחנו לה להירגע קצת. הסדרנו את נשימותינו. ואחרי כשעה החלטנו שיוצאים איתה שוב. אפקט הבלרינה עבד שוב לפני כל שלב, רק הפוך. למטה היא הלכה יפה. עד אותו רגע בו נתקלה בפתח המסוכן ההוא שלצד המדרכה. העובדה שהיא גדולה והפתח צר, לא שכנעה אותה שהוא לא הונח שם נגדה, באופן אישי ביותר, והוא מאיים לבלוע אותה. עברנו. חוזרים הביתה ו...בלרינה. אבל משנפתחה דלת הדירה היא כבר פרצה פנימה . כאילו ידעה ששם אין קרמיקה, פתחי ניקוז מי גשמים מאיימים, ושלא רואים משם את התהום המפחידה שכן רואים כשיוצאים לחדר המדרגות.

    שש פעמים! שש פעמים באותו היום עלינו וירדנו עם הבלרינה למטה. ורק בשעת חצות, הואילה לכבד את הדשא באגם משל עצמה.

    הינוקא לא חיבב את השם. עוד לפני שראה אותה הוא הודיע לנו שזה שם מעאפן". מאחר ושמנו לב שהיא לא ממש מתייחסת לשמה הודענו לו שהוא רשאי לבחור שם חדש..

    ברוכה הבאה ג'יל.

    בוקר יום א'. ג'יל מוכנה לצאת מפתח הדירה עד למעלית. אנחנו בטוחים שהיא הבינה שמסע ההופעות שלה כבלרינה בא אל קיצו. היא מצידה סירבה להניח לקריירה שלה לדעוך מהר מידי ולכן, לפתח המעלית הפגינה שוב את כישוריה. אבל כבר בדרך חזרה החליטה שמאחר וברור שאנחנו מכירים בכשרונותיה הברוכים, אין היא חייבת לשוב ולהפגין אותם בכזו מחזוריות. וכך היה כל אותו היום.

    ג'יל למדה.

    היא לומדת מהר, בת הכלבה היפהפייה הזו.

    יום שני בערב. בכלביה סיפרו לנו ש "לא עם כל כלב היא מסתדרת". החלטתי לקחת אותה לחברה שיש לה כלב. אולי לא יפול להגדרה של "לא עם" ואולי יהיה לה לחבר. הוא דווקא רצה. ג'יל לעומת זאת חשפה לעומתו מערכת שיניים מפוארת, גרגרה באיום שהחל בגרונה וחלחל עד קצה זנבה המפואר. גם הגדילה את הרושם  כשהיא מטה את ראשה כלפי מטה משל הייתה תיש בן קרניים. התחלנו צועדות הביתה. בדרך ג'יל גלתה לי שיש עוד מיני תרגילים באמתחתה. בלי להסביר למה ומדוע, נעצרה הטנקיסטית , התיישבה ומיידית נשכבה על צידה. לא הצלחתי לשכנע אותה לקום. היא מצידה הסבירה לי במבט עיניים חד משמעי : " או תביאי מנוף, או אני לא זזה". תסכול.

    התסכול חזר על עצמו למחרת כשראתה לנכון להראות גם למחמדי איך היא מבצעת את תרגיל המנוף. מחמדי עלה כעוס כשהוא מרגיש שאולי עשינו טעות. כי נאלץ היה ממש למשוך אותה בכוח. ואנחנו לא מחובבי האלימות.

    מגיע לנו שיעור אילוף אחד. החלטנו שאלה הדברים אותם אנחנו מאד רוצים שתלמד:-

    1. כלבים וחתולים הם לא רופאי שיניים ולא חייבים לחשוף מולם את המלתעות
    2. כלבים וחתולים הם לא חטיף
    3. אין לנו כסף לזמן מנוף בכל פעם שמשהו טורד את מנוחתה ולכן עליה להימנע מהתרגיל הזה, או מצד שני, לקום ולהמשיך מייד כשאומרים לה.

    אתמול היה אמור להגיע המאלף. כמו במכוון, התקלקלה המעלית. לרדת עם ג'יל במדרגות זה כמו להזמין רגל נקועה, במקרה הטוב, לאחד מאיתנו. התקשרנו, התנצלנו ודחינו את המפגש לשבוע הבא. בינתיים אנחנו מנסים ללמד אותה לבד. יש לעיתים תחושה שהיא מבינה, אבל מנסה את מזלה.

    כל מי שבא לבקר אותנו. נופל שדוד לרגליה. מתאהבים בה מיידית, בג'יל שלנו. אין לנו מושג איך קרה שאיש לא רצה אותה לפני שהגענו. אבל אנחנו יודעים שהמזל כולו שלנו.

    בשבת , שבוע אחרי שויתרה על הכלבייה לטובתנו כבר היינו איתה בטיול ראשון בפארק הלאומי ברמת גן. 

    ''

    טעות אחת יש להם שם, ב"רחובות אוהבת חיות" ג'יל היא בהחלט כן כלבת שמירה עובדה, אנחנו שומרים עליה ונמשיך לשמור עליה הרבה ומאד!

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/6/11 12:05:
      כל פעם שאני קוראת את הפוסט הזה הדמעות זולגות ומעצמן ואני מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה שאני קוראת את הסיפור וכאילו מעולם לא שמעתי אותו. וסגנון הכתיבה - פשוט להתמוגג כל פעם מחדש. אוהבת על הכלבה הזו בטירוף - וגם את בעליה (-:
        18/6/11 10:50:
      לבכות ולצחוק כל הדרך אל האהבה והחיבור הכה מיוחד בין ג'יל ובינך(-: תודה ניני על כל מילותייך באישי ובציבורי(-:באהבה אני
        25/11/10 12:14:
      את כותבת ממש יפה! נהניתי גם מהסיפור המרגש וגם מהכתיבה.
      מאחלת לכם המון שנים מאושרות ביחד!
        24/11/10 21:47:
      :-) תודה גם לך, עדנה. :-) כשכתבתי את הדברים לא ידעתי שיגיעו לכל כך הרבה עיניים ולבבות. זה מחמיא ומרגש מאד. ג'יל הסלב!!
        24/11/10 21:09:
      כל הכבוד לכם על האימוץ.ממש התרגשתי עד דמעות לקרוא את הכתבה שלך.אני מאחלת לכם שתהנו ממנה ושהיא תהנה מהבית החדש שלה ותקבל פיצוי על מה שהיא עברה עד עכשיו בחיים.יש להרבה אנשים מה ללמוד ממך!
        24/11/10 11:31:
      ראית את התמונה שהיא משחקת עם הצעצוע שהבאתם לה במתנה? איזה עונג!!
        24/11/10 09:29:
      כתבת מקסים וג'יל - מהיכרות אישית - באמת מקסימה ומיוחדת! שתהנו ממנה והיא מכם!
        23/11/10 20:22:
      תודה לשתיכן. אפרתולה וסמדר. רידשתן אותי בתגובות שלכן. כאן המקום להסביר שלא היה לנו כל ספק שאם וכאשר ניקח כלבה היא תהייה מכלביה. גם מיפ שלנו הייתה כלבה אסופית שמישהו השליך ואנחנו זכינו.
      כלב, אהבתו שלו אינה תלויה בדבר. ולכן העונג והכבוד לזכות בה הוא כפול ומכופל.
      לבוא הביתה מהעבודה אל ג'יל זה עונג. לזכות בקבלת הפנים המתקשקשת שלה, זו בריאות.
      שוב תודה על התגובות שלכן
        23/11/10 13:14:
      גי'ל ואנחנו חיכינו רק לך...
      את ומשפחתך הוכחתם לנו ש"הכל אפשרי", עם הרבה אהבה, רצון וחמלה.

      אתם דוגמא לעוד הרבה אנשים שעוד מתלבטים- "מה אני אקח כלב כלבייה? הרי מי יודע מה עבר עליו?" נכון- בטח עבר עליו לא מעט אך לכן מגיע לו תיקון, מגיע לו להבין שיש חיים אחרים מלאים אהבה וחום.

      דרך הטיפול בכלב אנו מניחים את ה"אגו" שלנו בצד ומעניקים אהבה וחמלה ללא ציפייה לקבל דבר בתמורה - אבל אנו מקבלים כל כך הרבה...

      הדברים הקטנים- הם החיים האמיתיים...
      באהבה,
      משפחה רחובות אוהבת חיות- הכלבים, החתולים, הכלבן וצוות המתנדבים.
      http://www.rehovotlovesanimals.org/
        23/11/10 09:30:
      ממש ממש ממש ריגשת בכתיבתך :-)
      אם נשאיר לרגע את העובדה שהמקסימה הזו אומצה וזה כשלעצמו מרגש מאוד.
      שיהיה לכם המון בהצלחה!
        22/11/10 23:39:
      חן חן על התגובות החמות :-)
        22/11/10 20:44:
      כמה התרגשתי לקרוא את הקטע. מקסים!!! כלבה יפיפיה ומדהימה (-:
        22/11/10 20:31:
      ריגשת אותי מאוד, שמחה שאימצת את שילה והענקת לה בית חם. אין ספק שמגיע לה בית טוב שיפצה אותה על כל מה שעברה

      ארכיון

      פרופיל

      mipkin1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין