31.10.2010

היצור במרפסת האחורית

Last night I saw upon the stair

A little man who wasn’t there

He wasn’t there again today

Oh, how I wish he’d go away

Antigonish / William Hughes Mearns

כהרגלו בכל ערב, החזיק ברי בידו ספר וקופסת סיגריות מעוכה כאשר פתח את הדלת היוצאת למרפסת האחורית הגדולה, שהייתה חשוכה מאז שנשרפה הנורה הבודדה הצמודה לתקרה. מספר דקות לפני כן הניח על השרפרף במרפסת את בקבוק הוויסקי הגדול וכוס קטנה, לתוכה תכנן למזוג את הנוזל הזהוב, אותו ישתה במנות קצרות, חריפות וחונקות. הסיגריות אמורות לרכך את המכה בעזרת אלחוש הטעם לו הן גורמות בעשנן האפרפר, ולברי לא היה ספק שזה הולך להיות ערב קצר ומהיר בקור הירושלמי. בקרוב יעלים האלכוהול את מעט הערנות שנותרה בו והוא יפול לתוך שינה עמוקה וחסרת חלומות, לפחות עד הבוקר שלמחרת. ליתר ביטחון, חזר למטבח ולקח לעצמו כוסית נוספת. "רק שלא יהיה שם" לחש בעיניים עצומות בעודו פוסע בחשש החוצה. תזוזה בתוך החשיכה הקפיאה את דמו. הוא לפת את הספר בחוזקה ואימץ את עיניו. על כיסא העץ הישן ישב יצור שצורתו הייתה מתועבת כל כך, עד שברי עמד הלום, הסיגריה תלויה בשפתיו ועיניו פעורות לרווחה באימה. הוא פתח את פיו וניסה להגיד משהו, אבל שום קול לא יצא. היצור ישב מוסתר בחסות הצללים, מזג לעצמו צ'ייסר מהוויסקי וגמע אותו. הוא השתעל ומילא את הכוס שוב. ברי, שהקיפאון ששיתק את איבריו נמוג, אזר מעט אומץ: "למה אתה שוב פעם פה?" שאל. היצור, שלצלליתו היה שיער פרוע ומדובלל, וזקן שאת צבעו לא ניתן היה לראות עיטר את פניו, הפנה את מבטו לעבר ברי ורוקן לתוך לועו כוסית נוספת. טיפות מהנוזל זלגו על פניו ונספגו במעיל המרופט שלבש. הוא רטן, המשיך לשבת ומזג שוב. לרגע האירה מכונית חולפת את פניו של היצור. המראה שיתק את ברי בשנית. לא היו שם ממש פנים, לפחות לא במובן המסורתי של המילה. לא אף ולא שפתיים, לא גבות ולא אוזניים. כאילו פניו שויפו לכדי משטח חלק אחד, בעל צמד חורי נשימה ולוע פעור במין גיחוך מלגלג. עין חלבית, עם רמז קל לצבע מקורי בהיר במרכזה, הייתה איבר הראייה היחיד של היצור, ששטף דק אך בלתי פוסק של דמעות זלג ממנה. הוא שתה שוב בלי להשמיע קול, ולאחר מכן נותר במקומו, לא קם, לא הפנה את מבטו ולא מזג שוב. הוא רק ישב שם, בוהה בברי המפוחד, שלא ידע כיצד או למה הגיע לשם היצור, ואיך ניתן להפטר ממנו. ברי החליט לנסות שוב את גישת התקשורת הישירה: "למה באת שוב? למה אתה לא עוזב?" שאל ברי, כמו בפעמים הקודמות. היצור הפנה את מבטו אל הבקבוק והכוס, שברי ידע שלא ישתה ממנה יותר. הוא ניער את שערו, זקנו ואז את שאר גופו. ברי חשב ששמע את עצמותיו חורקות. אבק נפל משיערו, זקנו ובגדיו. היצור נראה כאילו חפר את דרכו החוצה מתוך קבר זמן מה לאחר מותו. הוא חיכך בגרונו, רטן וניסה לדבר, אבל ללא שפתיו ומרבית שיניו זה נשמע כמו לחישה ארוכה, כאילו גם גרונו התמלא באבק. היצור ירק ואז דיבר: "תפוס כיסא, תביא לך כוס ותשתה. זה יקל על ההתמודדות". ברי, משום שלא הצליח לחשוב בעצמו על פיתרון טוב יותר, התיישב על כיסא מול היצור, הניח את הכוסית השנייה על השרפרף ומזג לשניהם מהאלכוהול עד גדות הכוס. אחר כך הדליק את הסיגריה עם גפרור מעט לח, שהוצת לאחר מספר שפשופים מייאשים על צד הקרטון. בזמן הקצר בו האירה להבת הגפרור את היצור, הצליח ברי להבחין בכתמי בוץ כהים שהזכירו לו חברבורות של ברדלס, והיוו ניגוד ללובן העצמות שבלטו דרך הסדקים שבעורו האפור. היצור, שאולי חייך ואולי לא יכל להפיק הבעה אחרת מפיו, הרים את כוסו בעזרת אצבעות גרומות שבקצותיהן ציפורניים שבורות. "לחייך, בחור" לחש ושרק בו זמנית ורוקן את הכוסית. ברי עשה כמותו. מספר כוסיות אחר כך, כאשר ההתמודדות נהייתה שוב אפשרית, העז ברי לשאול לפשר מקורו של היצור, שהשתעל בטרם השיב. ברי חשב שראה ענן אבק קטן נפלט מגרונו. "מה זה משנה מי אני או מאיפה באתי? תן לי לשתות בשקט. הרי אפילו מבחינתך אני לא פה". ברי לא ניסה להתעקש, משום שידע שהיצור, כמו בכל פעם, ישאר חבוי בתוך סבך של צללים ומסתוריות.

כמעט שעתיים שקטות חלפו להן בעוד השניים מרוקנים את הבקבוק. לאחר שהטיפות האחרונות נלגמו, היצור נשען לאחור ובהה בעינו האחת בכוס הזכוכית השקופה. ברי תהה מה פירוש המבט, מאחר שללא תווי פנים לא ניתן היה לנסות ולנחש את מחשבותיו של היצור. "איכפת לך להלוות לי סיגריה?" לחש היצור מבלי להסיט את מבטו. ברי, ראשו סחרחר, קם מכיסאו. "יש לי עוד קופסה בפנים", אמר, "חכה פה אני אביא לך". הוא נכנס בהליכה מתנדנדת לתוך הבית. "זה כל כך מוזר" מלמל בעודו נוטל קופסת סיגריות חדשה מתוך תיק שבחדר השינה. אחר כך הלך למטבח ואסף מהשיש בקבוק וויסקי נוסף. צמרמורת עברה בגבו. "בבקשה שלא יהיה שם", לחש בעיניים עצומות ויצא חזרה למרפסת.