0
רעיה היא סוג של חציון. כזה שמתעסקים בו בסטטיסטיקה. היא מסמלת את החצי הישראלי. היופי שלה הוא יופי מקומי, מזרח תיכוני. עטרת תלתלים בצבע חום כהה, קשורים יחדיו כזר. עיניים גדולות, חומות ושקדיות. עורה מוקה. ריסים ארוכים מלטפים. נקודת חן גדולה על הסנטר. גופה הרזה השתנה אחרי הלידה. אגנה התרחב ושדיה גדלו. מעבר לכך נדמה שהצליחה לחזור לגזרתה הבתולית. מוחצנות, אוונגרד או גרוטסק לא נמצאים בלבושה. היא סולידית. הגזרות פשוטות ומחמיאות, הצבעוניות נעימה ומשתלבת. מפעם לפעם אפשר להבחין בתוויות המותגים שעל הבגדים. וכמה שלא תפשפש בזיכרונך או בקטלוג החברה, לא תמצא את הדגם אותו לבשה. יש לכך הסבר די פשוט וריאלי, מדובר בגזרה מהעונה שלפני-לפני זאת שהיתה לפני-לפני שנתיים. רעיה, כאמור, היא הממוצע הישראלי. היא עובדת בעבודה מסודרת, משכורת קבועה שמספיקה לשום דבר, יוקר המחייה נוגס גם במציאות שלה. המזונות שהיא מקבלת לא מספיקים אפילו לכיסוי התשלום החודשי של הגן. ההורים מנסים לעזור אבל מלבד קצת אוכל ולפעמים ביבי-סיטר היא נלחמת בעצמה את החיים המודרניים שבחרה. כן, לרעיה יש ילדה. בת שלוש לערך. במהלך חודשי ההריון הבינה רעיה שכאם היא רוצה לתת רק את ה-"טופ" לדבר שגדל וצומח בתוך הגוף שלה. בעלה לא אהב את הרעיון. מבחינתו נכון להישאר בכפר, ליד ההורים שלו ושלה. אחרי בדיקת האולטרא-סאונד הראשונה היה ברור שהאב מאוכזב, פתרון של "קסם" הוגש לרעיה על מגש של זהב, והיא מצאה את עצמה גרושה, בהריון, מחוץ לכפר. שלושה חודשים מאוחר יותר כרעה ללדת. הילדה דומה שתי טיפות מים לרעיה. מלבד אותו תמהיל של רוע שמשתלב בדמות הקטנה. ילדה שמנמונת. שיערה קורא תיגר, קצוות פורצות מתוך הצמות, כאילו מתריס כנגד העולם. גבות עבותות, מחוברות. מאפילות על העיניים. חשיכה כובשת את חללי העיניים. שפתיים רועדות בבכי. עיניים רטובות ושבילים של דמעות על הלחיים. בשביל רעיה הילדה היא הכי יפה שבעולם. רעיה לא רואה את ניצני הרוע. רעיה חושבת שהתנהגות שתלטנית שכזאת אופיינית לילדות בנות שלוש. רעיה והילדה עולות באחת התחנות היותר עמוסות ולא תמיד נותר להן מקום ישיבה. רעיה תמיד תמצא עבור הפנינה שלה פינה לשבת. אלא שהילדה אינה מרוצה. היא רוצה דווקא אחרת. קולות של בכי פורצים מגרונה. היא מתרוממת ממקומה ורוקעת בכף רגלה הקטנה. דורשת אחרת. רוצה ע-כ-ש-י-ו. לא עוזרת סוכריה על מקל, לא עוזר גם חיבוק. הילדה רוצה לרדת מהאוטובוס ולחזור הביתה. רעיה מדברת לילדה בשקט. כמעט לוחשת. בטון תקיף דורשת מהילדה לחדול מהמהומה המתמשכת, מבטיחה שאם תתנהג יפה כמו שאומרת הגננת אז בערב אמא תקרא לה סיפור שתבחר. הילדה משתתקת לרגע ועוד שנייה, מתרצה וממלמלת לעצמה. ניכר בפניה של רעיה שהיא מוטרדת. הגבות המתכווצות, קמט הבעה חורץ את המצח לאורכו. הכתפיים מצטמצמות. דווקא הילדה כעת רגועה. חצי חיוך עולה על שפתיה והיא שרה לעצמה, ממציאה מילים ומנגינה. רעיה מוטרדת בדיוק בגלל זה. השיר הזה. הוא לא חציון. לא סטטוס-קוו. לא סולידרי. השיר הזה חושף אותן. הופך אותן לסמן שמאלי. השיר בשפה הערבית חושף תחפושת ישראלית רב-תרבותית. רעיה כמעט נבוכה על כך שהיא גאה להיות אם חד הורית, ערביה מהכפרים, שמקומה אינו בין הסירים או בין הסמרטוטים אלא כעורכת דין מובילה באחד מהמשרדים, שמגדלת את ביתה בתוך קהילה חילונית. לו רק יכלה הילדה שלא לחשוף שורשים, היו מצליחות השתיים לייצר מציאות מערבית במקום זאת הערבית. |