0
אני צולל מטה ומתרסק. משאריותיי עולה צל נמוך קומה ומחפש מפלט בין הבתים. הוא בא אל דלת אהובתי ומסתתר מאחוריה, עוקב אחריה. יושב בפינה הצפונה וראשו בין ברכיו. מהקירות עולים צללים אחרים, עשרות, מאות, אלפים. אין איש בעולם מלבדה, ומלבדנו הצללים. אנחנו אופפים אותה, והיא איננה מודעת לקיומנו. היא צוהלת וצוחקת, ללא דעת על כך, שאין איש בעולם מלבדה. בלכתנו לישון, אנו הצללים מתכנסים זה בתוככי זה, לנקודה אחת או דמעה אחת על הכרית.
מתחת לכרית אני מוצא תמונה, שם היא מרימה ראש וצוהלת, אולי משמחה ואולי מצחוק. מישהי אחרת מתבוננת מהצד בפנים חתומות, החיוך קפוא. אני מרים את עיניי מהתמונה והיא בלתי נמחקת, אפשר לספור שם כל נשימה בנפרד. הצל שמותירה התמונה מתוח וראשו מעלה, מחייך חיוך רחב. |