ואני חשבתי שעצים שותקים כי אין להם מה לומר ופרחים צובעים אותנו בלי היכר כי שלוותם נועדה לשכון בלבנו כנחמה קצב כלהבה כתומה חוצה את הלב וסוגר עיניים גדולות ורציתי להאמין כי לבבות גדולים חוברים ואהבתי שמיים עצומים וים גואש ולקחתי את ידך ונשקתי לשפתיך וחזרתי לעצמי והעצים דיברו והפרחים נבלו והמלים שכנו בלבי כצבע לא נשכח באופק המטר מהסס בוא שטוף את לחיי נפץ זכרונותיי ושתול רסיסיהם בנשמתי והעצים דיברו ושתקו שוב כי אין מלים כאין הוא לומר מהו געגוע. |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אבל מהזן שלא מדבר.