
אני רוצה לכתוב. לא יוצא לי. אני חסרת השראה. חסרת מוטיבציה. חסרת כוח. שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי. אני רוצה לצלול עמוק עמוק ולא לעלות לקחת נשימה. גם לא נשימה אחרונה.
איך הגעתי לזה? איך אני מוצאת את עצמי חושבת כל יום על המוות? הילד. תודה לאל שהתמונה שלו מרצדת לי כל הזמן מול העיניים. בלעדיו, אני אבודה. שוקעת לאט לתוך הבוץ הדביק והטובעני. הבוץ שאני בעצמי יצרתי.
אוהבת את כולכם אבל הכי פחות את עצמי.
|
אני-גמה
בתגובה על אנוכיות או פשוט רצון לחיות טוב יותר?!?!
לירזוש
בתגובה על שקר לבן... או שמא שחור משחור
21 גרם
בתגובה על מתחילים...
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה.... על הכוכב
ו... אם אתה לא יודע, אז מי?
שיהיה לך בוקר נפלא מלא קסם
והכוכב הוא ממני
כי לא יודע להגיד מילים של עצות
תודה לך גאיה.
אני חושבת שמעולם לא הייתי באמת ילדה. ואולי גם זה חלק מהבעיה...
תודה. בעצם.... המון תודה
אישה יקרה.
אין לי מושג, אך מה שכתבת נגע לליבי מאוד.
לעולם אל תומרי דיי, זה עוד יום שיחלוף, ולאחריו יבואו בוודאי ימים נעימים יותר, כמו גם ההשראה.
שולחת לך מכאן עידוד ותמיכה.
גאיה
הילדה שבך יצרה הרבה בוץ ועכשיו המבוגר שבך מאשים את הילדה שבך.
אם הילדה שלך תהיה עצובה, איך תהי לו אמא שמחה ?
תצאי מהבלו..לכי על ורודים....
מחבקת אותך באהבה...תקראי את רחל הפסיכולוגית מקפה..יש לה טיפים מחזקים...
ויאללה תאהביייייייייי