אני רוצה לכתוב. לא יוצא לי. אני חסרת השראה. חסרת מוטיבציה. חסרת כוח. שמישהו יבוא ויציל אותי מעצמי. אני רוצה לצלול עמוק עמוק ולא לעלות לקחת נשימה. גם לא נשימה אחרונה.
איך הגעתי לזה? איך אני מוצאת את עצמי חושבת כל יום על המוות? הילד. תודה לאל שהתמונה שלו מרצדת לי כל הזמן מול העיניים. בלעדיו, אני אבודה. שוקעת לאט לתוך הבוץ הדביק והטובעני. הבוץ שאני בעצמי יצרתי.
אוהבת את כולכם אבל הכי פחות את עצמי.
|