יש משהו שאני די מצליח להבין מצד אחד, אבל מטריד אותי מאוד מצד שני. אני שם לב לזה במילואים, באוניברסיטה וגם סתם ברחוב בירושלים ובערים אחרות. בצורה כלשהי, לאחר מי יודע כמה מאות שנים של מאמץ, הצליחו אנשים דתיים "להלביש" את עצמם בהילה קדושתית שלא ניתן לפגוע בה. נראה כאילו כל ביקורת שמופנה כלפיהם הופכת את המבקר לאנטישמי, שרק משטרים פשיסטים במערב אירופה באמצע המאה הקודמת, או במזרח אירופה במאות מוקדמות יותר יכולים להתחרות בו. הבעיה היא לא רק אותם אנשי דת קדושים שזו הדרך בה הם בחרו להגן על עצמם, אלא באנשים שמגדירים את עצמם כחילונים, אבל "מזדעזעים" מזה שמישהו בכלל מעז להפנות ביקורת כנגד אלו המקדישים ימים כלילות לשמור על נפשותינו, על חיילינו (באופן רוחני, כמובן) ועל גבולותינו. הפמיניסטית, סוציאליסטית ולוחמת ציבור העיתונאית לשעבר וחברת כנסת מכובדת בהווה שלי יחימוביץ', בהצהרה הכמעט ראשונה שלה לאחר שנכנסה לכנסת מטעם מפלגת העבודה אמרה שהחרדים הם מיעוט נרדף. מיעוט נרדף שבדרך קבע מקימים עבורו שכונות בלעדיות, שופכים עליו כספים ונמנעים מלבקר אותו, כי מי רוצה להצטייר כאנטישמי? משפט שאני שומע הרבה פעמים (בכל פעם שאני מעז לדבר סרה על מי מהקהילות הסגורות הללו), הוא חיה ותן לחיות. אחרי הכל, אם אני פלורליסט, אם אני אוהב צבעים וגיוון, מה פתאום אני מדבר נגד אוכלוסייה שלמה? התשובה היא שכאשר הצד השני לא פלורליסט, הצורך שלי להבין אותו או להסכים איתו מתאדה. אין לי מחוייבות כלפי אלה שדוחפים לי בפרצוף כל הזמן את המנהגים שלהם (כשרות, פסח ושובניזם), אין לי כבוד כלפי מי שמנהיגיו קוראים לי תינוק שנשבה, נחש או טמא. אנשים שלפי פרשנותם (וחלילה אם מישהו יעז לסתור אותם) ביהדות יש רק צבע אחד, מחשבה אחת ופחד מפני כל גורם חיצוני שעלול לערער שנים של פרשנויות ושל הערצה כלפי אנשים, שאינם בהכרח אלה שראוי לקחת מהם דוגמא. מגיעים לכזאת רמה של חשש, שאפילו חלקים מאותו ספר "קדוש" ובסיסי מצונזרים, וחכמים יותר או פחות נשלחים לקרוא פרשנויות כדי לא לעורר בהם ספקות לגבי הסתירות הפנימיות הרבות כל כך בין האמונה הדתית היהודית של היום, לבין מה שכתוב שם. לא צריך להיות אברך כדי לדעת שהקשר בין מנהגי הכשרות לבין מה שאכל אברהם (כן, זה שחתך לעצמו את הפין עם אבן) קצת מוטלים בספק. אולי אפילו רצוי לא להיות אברך, כי ללא חשיבה ביקורתית אין לך סיכוי לעלות על זה. אסכם כך: מותר לבקר את הכל. אין מישהו או משהו שעומד מעל הביקורת, שהוא קדוש מידי או חשוב מידי. בהכל מותר לדון ולמי אתה, מיקומך בחברה או השכלתך אין קשר לזכותך הדמוקרטית, שעבורה אני לפחות פעם בשנה לובש מדים, להניח ביקורת כלפי אלו שאינך מסכים עם דעתם או דרכם, בדיוק כפי שאני אינני חסין לביקורת. נ.ב. למי שרוצה לשאול מה פתאום אני לא מדבר על מוחמד, על ישו או על כל דת מטופשת יותר או פחות (בדרך כלל זה מטופש באותה מידה) ולמה אני נמנע מלדבר על ההגנות שהם בנו כנגד הביקורת, אז התשובה פשוטה: הדתות האלה רחוקות יותר ממני ואני מכיר אותן פחות. אבל שלא יהיה ספק - הביקורת שלי על החברה הדתית בישראל (כולל הדתיים הלאומנים וה"ציוניים") היא גם ביקורת כלפי אלה שאומרים שאסור לצייר את מוחמד, אסור להטיל ספק בישו, ואי אפשר להתווכח עם ל. רון. הבארד וג'וסף סמית'. מבחינתי הם כולם חלקים משלם אחד של חוסר הגיון, ניצול, כפייה ושאיפה לפגיעה קשה בדמוקטיות תחתיהן אנשים אלו חיים ואם הם אינם מוכנים להשתתף באותו דיון דמוקרטי, אין מקום לזכויות האדירות וחסרות הפרופורציה אותם הם מקבלים. |