0

0 תגובות   יום שלישי, 23/11/10, 18:27

האבל שאדם עובר כאשר אהבתו איננה נפסק באלימות. אלימות זאת איננה מוחשית, אך על הכפייתיות המתמשכת מוטל צו חברתי אלים אשר גוזר עליו להפסיק להשתוקק יותר. האבסורד הוא שהצו החברתי מגיע על רקע חברה כפייתית לא פחות, לצבירה מותרת של מה שהיא מייצרת, והצבירה של הכאב הנפשי שהיא מייצרת נחנק מלמטה, פורץ שוב כאבל וחוזר חלילה.

 

  לאחר שהאדם הפנים זאת מספיק, הוא מפסיק את האבל בעצמו וחוזר "לחיות" ובעיקרו של עניין, מפסיק לחיות. אולי זה נשמע עבור כמה ציניקנים "רומנטי", שללא אהבה קיים רק מוות. אך ה"בריאות" המדומיינת שהם מבקשים לעצמם בדמותם של "יחסים בריאים" איננה אלא בינוניות התחושה ובינוניות המחשבה, הם הפנימו את ה"בריאות" הזאת עד כדי אלימות עצמית, עד כדי סירוס כל תחושה מתקוממת ועזה דיה לגרום לשינוי, או עזה דיה שתזכיר להם כיצד אפשר לחיות אחרת.

דרג את התוכן: