הלילה החלטתי לעזור לעצמי למצוא משמעות יקומית גלובלית, בלתי חדירה לשידוליו הרצחניים של הזמן העובר.

אחרי המקלחת המושקעת עם המסיכה לראש, הגעתי לחדר כשבידי בקבוק יין ורולים לשיער (סתם, רק יין)

מזגתי לעצמי בכוס גבוהה והנחתי ליד המיטה. 

הלכתי להביא את המצית מהתיק של הלימודים, ובזבזתי עלי את הנרות הכי שווים שהיו בחדר.

מרחתי את עצמי בקרם גוף קרם ידיים קרם רגליים קרם עיניים קרם פנים קרם צוואר קרם צפרניים (בחיי שהכל אמיתי!!!!!!)

לבסוף משחתי את צפרני רגליי בצבע וורוד פנאטי וילדותי, לק מהמם שגבתי מהסופר פארם.

עכשיו אני חושבת איזו תרבות חברתית מפגרת גרמה לי לפנק את עצמי דווקא בקרמים ובייבידול שחור. החדר נראה מזוייף לאור הנרות, אור עוועים. חיי הקטנים חולפים לנגד עיני בסדר עולה: אבא אמא מחתה עוגיה דחליל אזדרכת דוכיפת הגננת דבורה וסבתא מירושלים

ואז, לברוח לברוח לברוח

ואז 

הכל

אני עדיין רוצה את הכל, לקחת את כל האוויר, להמלט מהנשמות הבזויות המאפיינות את הזרם האנושי הסדיר, ובד בבד לקרטע לצלילי הערכתם, כה מוזר. כה נרפה. כה חסר תוחלת.

טוב, נו, זה ערב מצחיק ויפה

אני שמה לב לכל פרט:

למשולש העור הקשה הקטן שבצידי הצפרניים של האגודלים ברגליים, לכתם של בהרות על הירך שלי, לנקודות שחורות קטנטנות על האף, לצל מוזר ואפרורי שמנסה להשתלט לי על החלק העליון שמעל השפה, לסימן מתיחה בהיר ליד המותן, לחיפושית מכוערת שמסתובבת לי מתחת למיטה.

אני רועדת מרב רצון להספיק הכל, כואבת דברם בנאליים כמו שכול וצרות של חד הוריות או פיגוע רצחני, מנסה לרדוף אחרי הזמן, יודעת שהתחלתי מאוחר מדי

חשבתי מה אם הלק שלי יתנדף לבדו ובמקומו יופיעו כל מיני צבעים שלא נגמרים לעולם? וכל פעם כשאני אסיר את הגרביים אראה משהו אחר? מה יקרה אם תהיה לי בחדר גליוטינה תלויה על התקרה באלכסון, האם איטיב להשתמש בה? מה אם אכנס להריון ואלד תנין-תינוק? מה אם ברגע זה היו מקבלים אותי בזרועות פתוחות ובלבבות רחבים בגהה??

יש לי שלוש כריות על המיטה: אחת כנגד שמור, אחת כנגד זכור, והשלישית סתם כי היתה בחנות ציפית מדליקה עם כבשים.

הנר השווה כמעט נעלם לתוך החמצן באבחת עשן שקוף ארומטי, אני קולטת שאם אקום עכשיו לסלון עם קרם הרגליים אני אחליק ואשבור את המפרקת.