0

הורים מתגברים עם ילדים מתבגרים

0 תגובות   יום רביעי, 24/11/10, 12:48

    "הוא היה כל כך משפחתי עד לא מזמן, ועכשיו הוא לא מפסיק עם הביקורת שלו".

    "היא ממש לא מקשיבה לי, היא בטוחה שהחברות שלה מבינות הכל יותר טוב ממני".

מעצבן לא? ודאי שכן.

אז למה זה קורה?

איך הם פתאום נעשים כאלה 'אנטי'? המשפחה כבר ממש לא מעניינת אותם, ואם כן- זה רק בשביל כסף, בגדים, אוכל, ו...תלונות.

ככה זה קורה:

גיל ההתבגרות הוא תקופת מעבר, בה הילד הופך למבוגר. בתקופה זו המתבגר מגבש את הזהות העצמית שלו. מייצר לעצמו את 'כרטיס הביקור' שלו: מי אני? מה אני אוהב? מה אני יודע לעשות? מה התכונות שלי?...

כדי לעשות את זה, הוא חייב קודם כל, להתנתק מהזהות המוחלטת עם ההורים, ולבסס קשרים עם קבוצת בני גילו.

בילדות הילד תופס את ההורה ככל יכול. בגיל ההתבגרות הנער מגלה שההורים אינם כאלה, וזה תהליך מתסכל לשני הצדדים. מתסכל- אבל חיוני.

המשימה של ההורים לאפשר את התחנה הזו - של התלונות והקיטורים, אחרת הם יקשו על המעבר ויעכבו אותו. בסופו של דבר המטרה משותפת לשני הצדדים: מעבר מתלות לעצמאות, ולהשתלבות בחברה הבוגרת. אחרי הכל, עד איזה גיל אתם רוצים אותו בבית?

לעיתים קרובות נדמה להורים שהילד כבר לא זקוק להם, אבל זו טעות יסודית. המתבגר מאוד זקוק להורה, שיהיה שם, שלא ייבהל ויאפשר את התהליך.

הויכוחים האינסופיים הם חלק מהצורך של המתבגר להתאמן על מריבות. זה חלק מהתחנות שצריך לעבור. זה לא אומר שאין חוקים בבית ושאין גבולות, להורה עדיין יש אמירה ויש את הגבולות שלו, ויחד עם זאת יש חשיבות לקונפליקט, לביטוי ושחרור הרגש, ולנוכחות ההורית.

מה ניתן לעשות?

המצב הרצוי הוא לאפשר למתבגר את החופש, להתנסות וללמוד על החיים דרך תוצאות מעשיו. זאת תוך כדי קביעת גבולות ברורים וקוים אדומים שההורים יחליטו עליהם.

 

ועוד טיפ קטן: אל תצפו מעצמיכם להיות מושלמים, לפעמים זה יעבוד ולפעמים זה 'יחרוק', וזה בסדר. גם אצל הילדים שלכם זה כך: לפעמים זה יעבוד ולפעמים לא...

ולסיכום החדשות הטובות:

כשילד מגיע לגיל הבגרות (בגיל 40 בערך) זה עובר, והוא חוזר לבקש את עצתכם, אינשאללה...

דרג את התוכן: