חלקים מהרהורי
פוסטים פופולאריים
-
Love is the drug / drug is the love
7/8/09 | 2510 צפיות
-
JULY MORNING ב- November (morning) rain
22/11/08 | 817 צפיות
-
מקבץ
10/12/11 | 1008 צפיות
-
בית ספר לפרוור שירים
14/9/11 | 1240 צפיות
-
Nowhere Boy
8/5/11 | 1134 צפיות
-
מהי אריית האופרה המרגשת אתכם ביותר ?
29/10/08 | 2095 צפיות
פוסטים אחרונים
- the grass is always greener in amsterdam 5/11/12
- "גניבת" הפרפלים 15/9/12
- שני סרטים וגלן יוז אחד 26/5/12
- בכל זאת הדיק . 7/3/12
- אלבום אלבומי הטריביוטים 27/2/12
- יחסיי עם שדרניות 88 ועוד. 16/2/12
Christine McVie (perfect
קריסטין פרפקט, לימים קריסטין מקווי (נישואין בערך 68-77 , לבסיסט ה- פליטווד מק, ג'ון מקווי). זמרת , כותבת, פסנתרנית (לרבות רקע קלאסי ) מוכשרת ביותר, שלא זכתה כל כך למקום פרונטי , אם זה כשהשתתפה בשעתו מידי פעם בקולות רקע עם ספנסר דייויס , בהמשך ב- chicken shack, שם אמנם היו לה כמה שירי סולו נהדרים, ואם זה כאשר הייתה לצד (או אולי מאחורי) סטיבי ניקס , זמרת נהדרת לכשעצמה, בפליטווד מק.
אחד השירים היפים והעדינים שנכלל באלבום המצליח של פליטווד מק, Rumours מ-77, songbird שמו, נכתב ובוצע על ידה. היא גם מנגנת בו בפסנתר. קריסטין כתבה איתם מספר שירים נוספים, בין היתר באלבום הנ"ל. כיום בפועל היא כבר לא בהרכב, בעלה לשעבר, ג'ון מקווי , כן.
אומרים שזהו שיר מאוד אישי עבור קריסטין, המדבר על הקרבה טוטאלית למען אהבה. (כפי שניתן גם לראות, האלבום הנ"ל יצא בשנה בה היא התגרשה מג'ון). הסיפור האישי שלה אכן מעיד כי היא הלכה עד הסוף למען אהבתה, שילמה מחירים ועשתה וויתורים , עד שלא יכלה יותר.
סונגבירד שימש פעמים רבות כשיר סיום להופעות הפליטווד מק. שיר מינימליסטי, רך וזך. (כדאי לדפדף גם במילים ).
כאמור, לפני הפליטווד, הייתה קריסטין בהרכב הבלוז האנגלי צ'יקן שאק, והשתתפה בשני אלבומים שלהם. ביניהם, לקראת סוף דרכה איתם, בשיר הענק הזה , אותו היא שרה סולו.
השיר הוקלט במקור על ידי אטה ג'מס , שבדרך כלל קצת קשה להתחרות עם קולה המיוחד. אם כי, אני חושב שבמקרה הזה, קריסטין נותנת לו פרשנות מעודנת ואפילו רגישה יותר. (ואולי זה בשל הראשוניות האישית שלי בהאזנה לביצוע הזה). אני חש תמיד איזו רגישות ועצב בקולה, לא יודע, בי היא נוגעת, וגם אוהב את היופי הלא יפה שלה. בכל אופן, אוהב את שני הביצועים. השיר יצא עם צ'יקן שאק בשנת 69, כשנה לאחר צאת הביצוע של אטה ג'מס, ו -'למרבה הפלא' , הגרסה 'הלבנה' היא זו שזכתה להתמקם גבוה בצ'ארטס . אבל כידוע, כך זה היה, בז'אנרים נוספים, גם בשנים שלפני. השיר כוסה על ידי הרבה, ביניהם ביצוע מצוין של רוד סטיאורט וקוקו טיילור. אפילו ביונסה 'עשתה' את השיר, כשגילמה את תפקידה של אטה בסרט קאדילק רקורדס. אם כי, עם כל הכבוד...
אוהב את האנדרסטייטמנט שקריסטין לוקחת בשירתה כאשר, בדומה לאישיותה, אינה 'דוחפת' את קולה.
קריסטין הקליטה במהלך השנים מספר אלבומי סולו בנוסף לאלו שעשתה עם הפליטווד וצ'יקן שאק. אלבום הסולו הראשון , משנת 70 , נקרא עדיין על שם הנעורים שלה, וגם בו נמצאת הגרסה ל- ראדר גו בליינד. כותרתו- the legendary Christine perfect album (היה סיפור סביבו כאשר יצא בתחילה רק בצד אחד של האוקיינוס ).
(להתעלם מהבלגן ). בין הסיום בצ'יקן שאק והכניסה ל פליטווד, התחתנה כאמור עם ג'ון מקווי , הבסיסט. מסופר שכאשר עמדה להינשא למקווי, שנראה אז משהו כמו פרחח אנגלי מצוי (אם כי נחשב לאחד מהיסודות המוסיקליים של ההרכב ,ובראיונות איתו לאחרונה התמתן ועושה רושם של בחור שקט וצנוע) , לאחר תקופת היכרות קצרה ביותר, ולאחר שחוותה נטישה כואבת ממישהו אחר לפני כן, התקשר אליה פיטר גרין בכבודו ובעצמו, ואמר לה: "השתגעת? את לא מכירה בכלל את הבחור ! ". הם נישאו בכל זאת . מה שעזר כנראה להעביר את התקופה הראשונה שלהם בשלום (מניסיון אישי) הוא שמייד לאחר הנישואים, כל אחד מהם יצא לדרך עם ההרכב שלו, להופעות, ובשל כך הם בקושי התראו. בשנת 69 , מיד לאחר שהוציאה עם צ'יקאן שאק את 'ראדר גו בליינד' (כמה סמלי), הכריזה קריסטין שקשה לה עם המרחק מבעלה, היא עוזבת את עסקי המוסיקה והופכת לעקרת בית (מאיפה בא הכינוי הזה ?) לטובת חיי משפחה. באותה שנה , וגם בזאת שאחריה, היא נבחרה לווקליסטית הנשית הטובה ביותר לשנים אלו, על ידי המלודי מייקר. וגם, שימו לב, לאחת מ-10 בעלות הרגליים היפות ביותר בבריטניה. כן היו אז דירוגים כאלו. (זכור לי שבארה"ב, אחת הנחשבות בתחום בשנים ההם הייתה השחקנית אנג'י דיקסון ). בכל אופן ההצהרה הנ"ל לא החזיקה זמן רב. ב-70 היא הוציאה את אלבום הסולו הנ"ל, ומייד לאחר מכן הוצע לה להצטרף לפליטווד מק, שעמדה בפני משבר עם עזיבתו של פיטר גרין. קריסטין, שהייתה מעריצה נלהבת של פליטווד מק בתקופת פיטר גרין והכירה היטב את כל שיריהם (דבר שאפשר לה השתלבות קלה יחסית) סיפרה שההופעה הראשונה שלה איתם הייתה מלאת מתח והתרגשות עבורה. כך החלה הקריירה שלה עם פליטווד מק. אולם אז, בתחום האישי, כמו שאומר השיר "כשאין אתה סובל, כשיש אתה סובל" , השהות 24 שעות יחד עם בעלה, הביאה רק צרות. לדבריה: "ג'ון, שנהג לשתות לא מעט, לא היה האדם הכי נחמד ברגעים האלו, קצת סוג של ג'קל והייד". אחר כך באו הסיפורים של מעבר הלהקה לארה"ב, דבר שקריסטין לא אהבה כל כך, המשך ההתדרדרות ביחסיה עם ג'ון, רומן שניהלה עם מישהו מצוות ההפקה, אמנם לאחר שהיא וג'ון כבר חיו בחדרים נפרדים , זאת למרות שסיפרה מאוחר יותר שגם אז היא עדיין אהבה מאוד את ג'ון ( מוזרות הן נפתולי האהבה, אבל כן, כך הן) ולדבריה, ביודעו זאת, הוא בחן ללא סוף את גבולות אהבתה אליו ( פעם אמרה לי מישהי, בהקשר לכך, משהו עם דימוי על גמישותו של מסטיק), הגירושין שהגיעו בסוף ה-70, וכן הלאה. ג'ון נישא בשנית, די מיד לאחר גירושיהם (גברים לא יכולים להישאר דקה לבד?) . לקריסטין הייתה מערכת יחסים לא קצרה עם מתופף הביץ בויז', אחד ממשפחת ווילסון... קריסטין השתתפה באלבומים נוספים של פליטווד מק, אך מאוחר יותר כבר לא כל כך רצתה להצטרף למסעי ההופעות שלהם , למעט פה ושם, הוציאה מעט אלבומי סולו והעדיפה להישאר באנגליה.
הייתי מת לשמוע/ראות אותה בהרכב בו היא מבצעת דברים יחד עם פיטר גרין . אני אישית אוהב מאוד את קריסטין מקווי. (כמי שבאה מאזור ברמינגהם יש לה כבר מעלה בעיני...). מישהי שכאמור הייתה קצת בצל, למשל ביחס לסטיבי ניקס (המעולה) , אבל לטעמי לפחות, בעלת רגישות אישית וקולית מיוחדת. סוג של זמרת בלוז/נשמה, לבנה.
תוך כדי, עולה לי השאלה, האם על מנת להתחבר יותר לאומן שאתה שומע, כדאי להכיר קצת לעומק את סיפורי חייו האישיים ? לא בטוח. היו לי לא מעט מקרי 'אכזבה' בנושא, של ניפוץ תדמית. אם כי במקרים שזה כן 'תואם' , זה ללא ספק מעצים (והיו לי גם כאלו). משהו דומה לכך דובר כאן כבר על האם להאזין ביסודיות למילותיו של שיר, או להתמסר רק למה שהמכלול מעביר לך. החלטתי ש(למרות הקאצ' שיש כאן) אני נכנס לנל"ים רק אם יוצא שזה מתאים לי לתדמית. בת יענה. לקינוח, קטע בלוז נהדר שלה עם צ'יקן שאק (במקור של בלוזיסט וותיק אחר) בו היא שרה בין היתר על מה קורה כשלא משיגים את the one you love . זוכר שבשעתו היה קשה להשיג תקליטים שלהם כאן בארץ (ועליהם אולי בפעם אחרת).
|
תגובות אחרונות
-
פו3
בתגובה על the grass is always greener in amsterdam
-
eranfox
בתגובה על יחסיי עם שדרניות 88 ועוד.
-
ההלך
בתגובה על "גניבת" הפרפלים
-
ההלך
בתגובה על שני סרטים וגלן יוז אחד
-
ultramag
בתגובה על בכל זאת הדיק .
-
clear1
בתגובה על my sweet beloved babies
תגובות (37)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה.
מקנא בך על ההופעה באל אי.
גם אני ראיתי שם לא מעט הופעות של הרכבים 'נחשבים', בכמה מקומות 'נחשבים'.
וואחד פוסט מושקע !!! כל הכבוד.
למרות שבדרך כלל כל התככים והמלחמות האישיות של האמנים פחות מענינת (אותי) מהיצירה עצמה , במקרה של מק ווי הסיפור הוא מוצדק - היא באמת מעולם לא זכתה להתבשם באור הזרקורים יותר מדי.
בזמנו ראיתי אותה עם Fleetwood Mac ב- LA והשיר Songbird שמאז ומתמיד היה בין האהובים עליי באמת סגר את המופע.
לגבי Etta James - טוב, לה מגיע פוסט משלה, לא ??
בהחלט קול חם, ומסכים מה שכתבת על סונגבירד.
האלבום שבתמונה הגיע אלי בשעתו די במקרה.
הנושא של להכיר פרטים מחייו של אומן הוא טריקי. לפעמים יש את העניין של ניפוץ תדמית , אבל במקרים מסויימים זה בהחלט מעצים את החוויה מהדברים שהוא מעביר בשיריו.
הבעייה היא שלא יודעים את זה מראש...
אני זוכרת היטב את האלבום שבחרת לשים כרקע, אומנם אין לי אותו אבל אני זוכרת אותו היטב.
אני מסכימה עם הסיפא שלך שלא תמיד מוטב להכיר אומן (ולא רק מוזיקאי) כדי להתחבר למוזיקה שלו, זה באמת הורס לפעמים.
לפעמים זה קורה גם הפוך כשכבר אוהבים את המוזיקה והאלבומים ומסתבר שיש שם אישיות חראית ודעות מגעילות.
תודה.
שמח שהתחברת.
הגדרת יפה ממני את אופן ההבעה שבשירתה.
אחלה של פוסט.
תודה. שמח תמיד על ביקוריך .
כל השמות שהזכרת הם כמובן גדולים/ות, וגם נתתי להם את הקרדיט לכך בפוסט.
כאן בחרתי לתת קצת ספוט לייט דווקא ל'אנדרדוג' (לפחות במובן מסוים) שבחבורה.
במיוחד שהכרתי אותה ואהבתי עוד מתקופת הצ'יקן שאק.
מיק פליטוד היה לו תמיד את הקטע עם הפרצופים וכדו'.
ואם כבר מדברים על מי שמוצא חן בעיני בלהקה, הרי זה בעיקר אדם אחד. זה שהקים אותה במקור, גרינבאום נערצי. בעיני (ולא רק) אחד הגיטריסטים המיוחדים שהיו/ישנם, ואוהב מאוד גם את שירתו.
למרות שיש לי גם חומרים של ההרכב המאוחר יותר (ובטח את כל החומרים עם גרין) הרי שהיו תקופות שקראתי להם "הזיוף של פליטווד מק ".
אבל מה שהיה היה, ולי לא נותר אלא להמשיך להינות מההקלטות שלו, אם זה בפליטווד או באלבומי הסולו שלו, וגם קצת עם הרכב ה- ספלינטר.
אגב, הביצוע של הקורס הגדיש לי את היופי בביצוע עם סטיבי ניקס (שבוודאי , כדבריך, מבחינת מראה, היא השווה שם...).
ולהיות בהופעה חיה של אטה יחד עם ביבי קינג, זו בהחלט חוויה עולמית.
קודם כל פוסט מעניין שהצליח לחדש לי ואני כרגיל תמיד נהנה לקרוא אותך .
למרות שהודלף לי נושא הפוסט מבעוד מועד , עדיין זה מרתק לראות איך הנושא נבחר ואיך הדברים משתלבים בתוכו ואיך הדברים נראים דווקא מהזווית שבחרת . אני כמובן הייתי מעדיף את הזווית של ניקס למרות הרגליים היפות גם בקטע של התרומה המוזיקלית וגם הוויזואלית , אבל זה באמת ענין של טעם .
אבל מי שהכי מוצא חן בעיני בלהקה זה בעצם פליטווד עצמו שלא רק שהוא מתופף מוכשר גם עושה אחלה פרצופים . - כאן בקטע שהוא מתארח אצל הcorrs .
לגבי I'd Rather Go Blind , אני מעדיף כמובן את אטה שהיא אחת מהזמרות האהובות עלי . הפעם הראשונה שראיתי אותה היתה בוידיאו הופעה של ביבי קינג משמונים ומשהו ושם היא מבצעת את השיר עם דוקטור ג'ון :
בהופעות מאוחרות יותר היא כבר מופיעה בישיבה , כאן עדיין ניתן לראות אותה רוקדת ושרה כשביבי קינג נותן לה קונטרות בגיטרה
שמח כשאתה כותב , מתנצל שאני לא פה מספיק כדי להגיב בזמן ובכמות הראויים .
מכיר כמה מתופפים מוטרפים. חלק מהם כבר לא כאן.
בלי לשים לב סגרתי את המעגל לכריסטין,פשש. וואלה בסוף השיר מתעורר ג'ון על הבס.
בד"כ אומרים על המתופפים שהם הכי שובבים והבסיסטים נחשבים למיושבים. תמיד יש יוצאים מן הכלל.
לא טועה :) פוסט מיוחד ומחכים, תודה.
תודה.
חושב בדיוק כמוך על הנושא.
גם את נעלמת לנו קצת לאחרונה, או שאני טועה (-:
מלו, מלו .
הציפור הכחולה ומלכת הרחיספוס, שנעלמת לנו מידי פעם ואז מבליחה בחזרה ומספרת על איזה בילוי לילי מסעיר שעברה.
אשמח לקבל ו'לנתח' את הגרסה המוקלטת.
שמח שהתחברת אתי להגדרה 'אינה דוחפת את קולה' זה מה שאני באמת חושב עליה.
זה ששכחת (רומנטי) אומר שצריך לעשות איזו פעולת אחזור.
בדרך כלל אני כמוך (טאבולה ראס). אם כי נראה שמידי פעם את לא מצייתת לתמרורים האלו.
אופס, המשפט האחרון הזכיר לי פתאום את זה, מתאים לאישיות שלך?
ידעתי שרק חדת אוזן כמוך תבחין ותתייחס ל- "מניסיון אישי".
לצערי לא יצאתי למסע הופעות, אבל, לפרק זמן מסוים, היה איזה פיצול גיאוגרפי קטנטן.
נפלאה, כמובן. יש משהו מאד מושך (בעיני) באמנים שהם מעולים ועם זאת לא מאד מוחצנים.
לקטע השני שהבאת כבר התחברתי יותר מבחינת לחן. "אינה דוחפת את קולה" זו הגדרה כ"כ מתוקה. כבר שכחתי כמה רומנטיקן אתה יכול להיות... (גם אתה היית בתקופה ההיא של החודש כשכתבת את זה?).
לגבי הנישואים הזריזים של ג'ון - כן. גברים לא יכולים להישאר דקה לבד. בגלל זה רובם מתים לפנינו...
ובנושא ה"האם על מנת להתחבר יותר לאומן שאתה שומע, כדאי להכיר קצת לעומק את סיפורי חייו האישיים?" - אתה יודע מה תשובתי בנושא. טאבולה ראסה that's me ועדיין נהנית.
ולסיום -
פאק! יצאת לסיבוב הופעות מיד אחרי שהתחתנת?! פיייי... :0)
אחלה שיר, אוהב אותו.
לא יודע אם שמת לב עוזי, אבל סגרת כאן איזה מעגל.
על פי האמור, זהו אחד השירים האופטימיים באלבום ונכתב על האהבה והאור שהיא מצאה עם איש ההפקה (מנהל התאורה ) שהזכרתי בפוסט, בתקופה בה היא נפרדה מג'ון מקווי, אותו אתה יכול לראות בקליפ מרביץ על הבס המיוחד שלו. שים לב בערך מ- 4:30 .
וחוץ מזה , ראית מה בסיסטים עושים לבחורות?...
אני לא מומחה גדול לפליטווד אבל נראה לי שב-"רומרס" היא די כיכבה,לא?
עוד שיר יפה שהיה להיט בזמנו, שהיא מבצעת משם:
http://www.youtube.com/watch?v=XoMWa3jRtLo
:)) מהזתומרת?? אלא איך יעשו מוזיקה אם לא בין כל הלהט של מאחורי הקלעים? כאילו, יצא לך פעם לשמוע שירי אום-שאנטי של כלמיני רוחניקים שמתרגלים מדיטציה? כמו הספר של מיקי בר-קיקי - יופי נרדמים איתו...
אלמנטרי, ווטסון מיי דיר
ב-77 בערך התחיל הדיסקו, לא? )-:
ברור שסטיבי ניקס כיכבה יותר בחלומות...
היא גם זמרת מעולה.
אכן, 77 היתה שנה מצוינת, אולי הטובה ביותר. ואפרופו פרטי טריוויה - אצלי מלא במידע בלתי רלוונטי על הרכבים שהיו, התפרקו, מי חבר למי, מי ניגן עם מי, ומי הפיק להם את התקליטים. אבל הרגליים היפות ביותר - זה חדש לי... זכור לי רק שכמתבגר בשנים האלה, סטיבי ניקס היא שהיתה הייצוגית יותר מקרב הלהקה, או בעברית - מי שהופיעה אצלנו יותר בחלומות. 30 שנה אחרי - כריסטין מקווי שמרה על עצמה ועל קולה טוב יותר..
לא הכרתי את הצ'יקן-שאק, זה חדש לי.
תודה!
נכון, צירוף הקולות בין שתיהן נהדר.
אם כי, עד כמה שזכור לי (מזמן לא שמתי את שיריהם, בין היתר אולי כי אני בעיקרון 'פליטווודגריני' ) עדיין זה של סטיבי נשמע בדרך כלל קצת יותר בפרונט.
סיפורים אישיים מהסוג בדרך כלל מוסיפים (לא רק כ'חטטנות נשית') אם כי לפעמים יכול להיווצר גם הרס של דימוי.
וואלה, גם את זוכרת את הסיפור של אנג'י דיקסון? הייתה גם שחקנית טובה.
לגבי תגובתך השנייה- נכון, היו לא מעט הרכבים מוסיקליים שביו שיריהם נכללו דברים הקשורים לזוגיות שבין חבריהם.
כידוע לי גם זה של 'אבבא', ויש עוד דוגמאות.
אבל זו מהותה של יצירה , בין היתר כלי לביטוי רגשות, וזה ליגיטימי, לא?
יפה קראת לזה טריוויה.
היו עוד כאלו שנכתבו בהקשרים דומים בין חברי להקה שהם/היו זוגות.
מה שבאמת שאלתי הוא האם הטריוויה הזו מוסיפה לנו לחוויה מהשירים, או להיפך.
מניח שזה לגופו של עניין.
(((ובשלושה סוגריים נקודה שולית לחלוטין: אתה כותב :"(זכור לי שבארה"ב, אחת הנחשבות בתחום
[-הרגליים הנאות-] בשנים ההם הייתה השחקנית אנג'י דיקסון )." גם אני זוכרת את זה (מאז)! איך הפרטים המטופשים הלאה מתמקמים לנו במח ונשארים שם עשרות שנים?! ולמה? אולי מישהו יעשה קצת סדר במח ויקבע סדרי עדיפויות??)))
למה אצלנו מביאים מוסיקה ישראלית יפה בעיקר בארועי עצב למיניהם.
עם עצוב?
אוהב למשל את אלו בימי הזיכרון למיניהם, וגם היום (לא לכעוס על ההשוואה) 'יום נגד אלימות נגד נשים' (כמה נגד יש שם) , יופי של שירים מלאי רגישות ב-88. כדאי להאזין.
גם זה הנהדר היה ביניהם.
אוהב אותה מאוד . נכנסת לשירים עם כל הנשמה. בלוזיסטית/רוק/נשמה ישראלית מהטובות.
יש גם גרסה אנפלאגדית משהו (מצחיק אותי השילוב של אורית שחף עם מיטלמן...).
נכון, גם אני מחפש בהם (לא רק בהן) את ה'תיבול השחרחר' הזה.
כך שכאשר מישהו שר בלוז ואין לו את הקמצוץ הזה, אני בדרך כלל עובר הלאה.
עלית עלי בנושא העכבריות. היא ללא ספק אחת. אולי בגלגול הקודם הייתי חתול.
הגדרת אותה בדיוק.
יפה מה שכתבת על
go your own way .
מעניין אם זה שהיה אתי בלינקין יגיד שזה פוסט שלך או שלו. נראה לי שהפעם קלעתי לשניכם?
נזכרתי שכבר אמרנו אצלך כמה פעמים איך אתה אוהב עכבריות. אז רגליים לא רגליים, גם זותי נשמעת פרח-קיר מבוייש עם הרבה עוצמה מאחורי החזות המלנכולית. יכול להיות שזו המשיכה שלך לבדוק מה מאחורי התדמית?
ואחרון חביב, אסוציאציה אישית מתבקשת כשמדברים על פליטוודמק - שיר השחרור (פרידה?) האולטימטיבי שלא סתם הפך ללהיט הכי גדול שלהם - go your own way, שהמילים שלו בעצם אומרות - הייתי רוצה לתת לך את כל העולם, אבל את לא מוכנה לקחת אותו ממני. הא, אלה החיים!
תודה.
באה להשתתף באחד מהתפקידים? תסריטאית, בימאית, מפיקה, תחקירנית, פסקולית?
אגב, לא ידעתי שאת טיפוס רומנטי.
תודה יאיר.
מסכים אתך, פופ- רוק אינטליגנטי, במיוחד לגבי AJA.
לא הכרתי את הסיפור שלה ואת הקריירה שלה בפני עצמה ולא כחלק מפליטווד מאק.
הצ'יקן שאק נהדר ואת אטה ג'יימס אני מאד אוהבת.
חלק מהפוסטים שלך לפעמים מעבירים תחושה שהם צריכים להיות מוסרטים לאיזה ביוגרפיה.
כיף לעקוב אחרי קו המחשבה לגבי אמנים שאתה אוהב.
בכל מקרה, כטיפוס רומנטיקן, אוהבת אנשים שיעשו הכל בשביל אהבה:-) (אבל לא בצורה נואשת, כמובן)
אגב קראתי לא מזמן שבאותה תקופה בשנת 77' צעדו בראש מצעד האלבומים האמריקאי RUMORS, THE STRANGER של בילי ג'ואל ו AJA של סטילי דן. אם יש תאריך פסגה לפופ-רוק האינטליגנטי, זהו כנראה.