| אהבה אמיצה
הם הכירו באתר הכרויות. דיי, נו, אל תהיו כאלה, זו אמת לאמיתה. יש סיפורים מופלאים, אחרת מה כולנו עושים שם?
נכון, שמה שקונה אותנו לפעמים אצל האחרים, זה שהם מתנהגים כמונו? נגיד, מגיבים בצורה מיוחדת רק לנו, או שפתאום קופץ לנו אותו משפט. או מילה. ואז מייד אנחנו מצעפים את המבט, חושבים על נשמות תאומות, מחייכים חיוך מפגר, והכי גרוע - נתקעים איתו איזה רבע שעה ? רק שהיא לא מבינה כלום בנשמות תאומות, אם יש בכלל כאלה. סתם, כי לא פגשה אולי. אז זהו, זה היה משהו כזה. הוא העתיק את מה שהיא כתבה בסוף הכרטיס, את ה "איזה גבר היית רוצה לפגוש?" היא עצמה חשבה על זה קודם. זה נורא מבאס להידלק על מישהו על פי הכתוב ואחר כך לראות את תמונתו ו... איך נומר... להגיד לעצמך -מותק, לא למדת כבר שקודם רואים, אחר כך מחייכים?
אז היא שמרה על קוליותה. אבל כשהגיעה תמונתו במייל- עם החיוך המקסים, הקורן והזוהר ביותר שראתה לאחרונה, היה דיי ברור לה שכל השאר לא ממש ישנה. וזה באמת לא שינה.
כבר מהתחלה זה היה שונה. לשניהם. היא הייתה מאוד שקטה שלא כדרכה ועם זאת מלאת ביטחון. והוא... הוא אמר ששנתיים לא ישן במיטה זרה. ולו לילה אחד. בשתיים, ארבע או שש בבוקר- היה קם וחוזר הביתה. איתה -ישן מהלילה הראשון שלהם יחד, צמוד שאי אפשר להכניס דף נייר- הייתה צוחקת.
בכמה שבועות ראשונים שלהם יחד דרשו חייהם כתף חזקה. חייה - את שלו, חייו את שלה. שניהם לא הכזיבו.
קשרים של שנים קורסים על מה שעברתם בחודשיים - אמרה חברתה. וואלה,יש בזה.. חשבה.
פעם ראשונה בחייה - כך סיפרה - לא הרגישה עצמה נזקקת. הייתה נקייה לאהוב ולהיות נאהבת, והביטחון התרחב והעמיק בתוכה. לא היה בה יותר פחד, ואם היה -הייתה מזכירה לעצמה שנגמלה.
הוא מצידו, דיבר על פחד. דיבר, ולא ברח. דיבר-והמשיך.
איך שהוא זה פשוט עבד, באותה דרך מפתיעה ומיוחדת שבה מתרחשים להם הנסים.
נולדה אהבה.
היה כזה פלא חדש באוויר. כך לפחות הרגישה. והוא? היא חושבת שגם הוא. היא לא יודעת להגיד בדיוק מתי זה בא.
היה ערב אחד-אחד היפים בחיי-סיפרה, בו ישבו בסושייה שכונתית, ובו דיברו על הקסם. ועל חוסר הוודאות. ועל כך שרוצים לבדוק. ועל הפחד. ועל העדרו. על איך זה עובד בחיים. מה רוצים בפעם שנייה. מה לא. והאם. אפילו הייתה גאה בעצמה, כמה התבגרה, כמה החכימה.
קבלה ממנו המון כוח, לא ידעה להסביר, רק אמרה שנתן לה כוח. והכי הייתה גאה-לא תאמינו אפילו, הכי הייתה גאה בזה שלא התעסקה בלהסביר ולהתעסק. החברות שלה מתו ממנה- לא היו דרמות, לא היה מה לספר, משעמם אפילו. רק טוב. רק "ככה הוא" וזהו. לך תבין בחורה.
הוא לא הראה אותה לאיש. הייתה מופתעת מזה כל כך. ולא שלא היה במה להשוויץ. דווקא כן, חשבה. קיבלה גם את זה. הבינה שהוא אחר, חושב אחרת.
היא לא יודעת להגיד בדיוק מתי זה בא. אבל זה בא.
השבר הזה, הראשון, בו מתעוררים כל השדים, ומתדפקים החוצה, מאיימים לפרוץ את הארון מבפנים. וגם אם יש סורגים על הארון, אתה שומע את קולם, זה כמו שירת הסירנות, מכשף אותך לגמרי ואתה, כשיכור ומוכה ירח, הולך סהרורי אל מותך.
הייתה ביניהם איזה אי הבנה. לא, לא נכנס לזה, זה הרי לא באמת משנה מה. זה היה קורה, כך או אחרת, במוקדם או במאוחר. אי הבנה. היא באה בטענה. פעם ראשונה. נו, אז מה - תגידו. אז זהו, שגם היא שאלה. אבל הפחד שלו רק חיכה להזדמנות. אם עד עכשיו הוא נשלט - הפחד - הוא שינה צורה, כמו זיקית. כמה זה ערמומי, המנגנון הזה. פחד מפני אובדן החרות. המוני עד להקיא. לא ששלה היה מעורר תיאבון גדול. דחייה וחרדת נטישה - נשמע לכם יותר טוב?
אלא שככה זה עובד. אתה בוחר לך מישהו שיזין את הפחד הכי עמוק שלך.אני מאמינה בזה בכל ליבי, כל כך הרבה פעמים ראיתי את זה בחיי. אתה בוחר בו - או שבעצם לא אתה, אלא הישות הפנימית הזו השוכנת בתוכך היא זו הבוחרת - כי הוא מייצג את מה שהכי מוכר לך בחייך. מזכיר לך את ילדותך, את בית הוריך, איך שאהבו אותך שם (או לא...). מרמז על כך שאולי הפעם תקבל את מה שאתה כל כך משתוקק אליו, הבטחה לריפוי.
אני באמת מאמינה שאנחנו בוחרים לעצמנו בני זוג המסוגלים לעזור לנו להגליד את אותם פצעי הילדות. נגיד, הוא פוחד לאבד את החופש? אז לה יש חרדת נטישה. קלאסי.
אז מה, תשאלו, איך אפשר בכלל להתקדם ככה, איזה סיכוי יש לזה בכלל? ועוד בפעם שנייה? ולמה לך להיות כזו מציאותית? זה יפה ששאלתם, זה אומר שאתם עוקבים אחריי, לא איבדתם אותי. זה בדיוק מה שמאפשר את התיקון המיוחל. זה כמו אצל צ'כוב - אם יש רובה במערכה ראשונה-הוא יירה עד סוף המחזה.
אם אתה מודע לפחד שלך, אתה יכול לעבוד איתו.
אם היא תסכים להזין את פחדו ולהגיב מתוך הרגל, מתוך חרדת הנטישה שלה עצמה, לנסות לקרב אותו אליה, להציף, לשכנע כמה הם טובים יחד, כמה חבל להפסיד- הלך עליהם.
אם תשכיל לשחרר, לא להגיב מתוך תחושת הדחייה, אלא מתוך הבנה שהוא פועל כך כי לא יודע אחרת - יש להם סיכוי.
זה יחייב אותה לגבורה של ממש, לעבוד עם פחדיה שלה ולא לוותר. מותר ליפול, אבל זה כמו באגרוף, חייבים לקום עד הספירה - כמה זה הנוק אווט - אין לי מושג ממש... עשר, נגיד? שבע? לא חשוב, העיקר שיש חוקים ברורים. ברורים לה, כמובן. למה, חשבתם אולי בטעות שזה הוא שיגלה גבורה? נו, באמת... אמרנו שנהיה מציאותיים, לא?
ותאמינו לי, הוא עוד יעשה לה בית ספר, איך שיתגרה בה שוב ושוב, וינסה לעורר תגובה - נגיד, יופיע שעתיים אחרי כיבוי האורות הרשמי, אס.אמ.אסים רק בחגי ישראל, הטלפונים - במגמת חסכון, ובכלל, מן תחושת ריחוק כזו באוויר.
או שפיייתאום ביום שלישי לא בא לו.
והוא עוד לא יודע בכלל מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.
האמת, אני מאמינה בניסים, אז למה, בעצם, להיות כזו קודרת?
אולי הוא יבין שהוא מנסה לחייב אותה להגביל את החופש שלו. שהוא מתגרה, לא, לא במודע, רק שתגיב, ואז הוא ילך, לא לפני שיגיד לה-זה לא את, זה אני, והכל יחזור אצלו להיות כזה פשוט. בשתיים, ארבע או שש בבוקר- יקום ויחזר הביתה. אבל לא ממנה.
ואם יבין-מה יעשה? האם ימשיך כמו בהתחלה להכיר בפחד-ולא לברוח? או שיתנו כתף האחד לשנייה, כמו שכבר הוכיחו שהם יודעים, הוא יבין את חרדת הדחייה שלה - היא תאפשר ספייס?
ילחמו שניהם על חייהם, על עתידם, על שלוותם? כי זה מאפשר כזה שקט, ההכרה הזאת... אבל מי יודע...
ואני? אני יושבת כאן ומחזיקה להם אצבעות. אני אוהבת חתונות. אני תמיד בוכה בזמן החופה. מהתרגשות, אלא מה חשבתם...
|