♥ מילדות לנעורים ♥ פרק תשיעי "הזבנג" או השיעור האחרון ♥ בסיפור, כמו בסרט טוב, אפשר לשוב לאחור ולהשלים את הקורות, בפרט כשהמספרת מגלה כי נסחפה להזכיר קידות "עשֵנוֹת" בעודה מדלגת על פרשייה חשובה, שנודעה עד היום רק למתי מעט. חלפו כמה עשורים ואפשר כבר לספר כל שהיה, אף כי ביטוי אחד נותר עלום, יען כי נאמר בשפתו של ישמעאל והגייתה טושטשה ברישומי "הספר האפור"... במחציתו של חודש יוני 1954, כשהחזרות צלחו כבר יפה, ללא תקלות, התלבושות הושלמו עד לאביזר האחרון וגם איפור כזה ואחר הותאם לכל שחקן, דחק בנו לדעת מתי נקבל לידינו את הכרטיסים עבור המשפחה. "הכרטיסים יגיעו בזמן, אין מה לדאוג", הכריז מר ז. בכיתה, "יש מספיק מקום באולם גם לסבים ולסבתות שלכם". לרבים מאיתנו לא היו, אבל המשתמע מדבריו הניח את דעתנו. עם חלוקת התעודות, בסוף החודש, צורפו כרטיסי הכניסה למעטפה. מטבע הדברים הופנה עיקר ההתעניינות של ההורים לטור הציונים האחרון שבתעודה ועד ה-7 ביולי, יום המופע, היה עוד זמן... תחילתה של הפרשייה החשאית, ב"פִּיסְק" [הפה] הגדול של לִילָה - אמהּ של רותי, אף היא אחת השחקניות במחזה, שדירתה בבנין הסמוך. פגשה לילה את אבא בחצר, כולה נסערת, מנפנפת מול פניו בכרטיסים. דיברו מה שדיברו ונחפז הביתה לבדוק את שלנו. מה שמצא הסעיר גם את רוחו, שמצאה פורקן במילוט מילה עסיסית אחת בהונגרית. הרי לכם הוכחה חותכת לתקפות ממצאיהם של חוקרים מתחום מדעי ההתנהגות: ברגעים בהם הנפש נתונה בסערת רגשות, לטוב או לרע, יטֶה אדם לשוב אל כור מחצבתו, לדלות פנינים מן האוצר של שפת אימו... בהוותם שתי צלעות במשולש ועד ההורים, קבעו להידבר עם סְגוּלָה, הצלע השלישית. באין לאיש טלפון בעת ההיא, יצאו מתודלקים בקצפּם לביתה שבצפון המושבה. הפגישה המשולשת הייתה קצרה ועניינית, ככל שדווח לי וסוכם בה שסגולה תקבע עם מר ז. פגישה ללא דיחוי. כעבור יומיים בישר לי אבא, עם שהוא מזליף מהפְלָקוֹן "מריה פארינה 4711" על פניו המגולחים, כי יוצא הוא לפגוש את מר ז. עם "שתי הצלעות" האחרות. כבר ידעתי במה מדובר וקצה אפו הרוטט שיווה תוקף למילים האחרונות: "ממה'לה, יהיה שמח!" יותר מזה לא הייתי צריכה. חיש ירדתי במדרגות, רק כדי לעלות חיש בגרם המדרגות שממול, לרותי. היא ידעה יותר ממני, כי זו דרכן של נשים – לפרט את האמור גם בין השיטין, בעוד שהגברים מסתפקים רק באחרונה שבהן. תאמנו בינינו איתותים מוסכמים, לרגע שהורינו יצאו מהבית ודקות אחדות לאחר מכן, כבר זינקנו בעקבותיהם. להזכירכם, ההתרחשות הזו ארעה בקיץ של שנת 1954 ובעת ההיא, הערך "מזגן" טרם הופיע במילון ולא כל שכן לא נקבע מכשיר כזה בכיתה. וכך, לנוחות הציתות, מצאנו את החלון האחורי פתוח לרווחה... זמן רב מדיי המתנו שם עד שמר ז. נכנס, או שכך נדמה בעינינו, בגלל העמידה הבלתי נוחה והחשש לשנות תנוחה, שמא יידרדרו האבנים ונתגלה. משהגיע "שפַל ההוד", לא החליפו ביניהם יותר מכמה מילים וכבר נמלט בצעקה פסק דין חד משמעי מן "הפִּיסְק" הגדול של לִילָה: "אוֹיף דֵיים לָאמְפּ דָארְפְמֶן אֵיים הֵענְגֶען!" [על המנורה הזו יש לתלות אותו!] הצעקה הרמה הזו, הוכיחה בעליל, פעם נוספת, כי מילתו של אבא היא מילה ואכן, ה"יהיה שמח" החל. גם לו רצה אבא לתבֵּל במעט "פפריקה הונגרית" את התבשיל שהחל לרתוח שם, לא נתאפשר לו בין השתיים – זו ביידיש, והשנייה, בקולה העשֵן, עם קמצוץ ערבית שהוסיפה אל בין המילים העבריות, שכמותן לא מצאנו בשירתו של ביאליק ואף לא בזו של טשרניחובסקי... במובן מסוים הזכיר מעמדנו שם מאחורי החלון, את העם במעמד הר סיני, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות". בעיני רוחנו ראינו את כל המתרחש בחדר פנימה והתמונה נשלמה מאוחר יותר, כשאבא שיתף גם את אימא, בסיפור ובחיקוי מוצלח של כל אחת מהדמויות, עם שכדרכו, הרחיב מעט וגם הרבה, אבל לא העמדתי דברים על דיוקם, כמנהגה של אימא, שהאמת הצרופה חשובה הייתה לה הרבה יותר מהנַחת של אבא. אם כן על מה יצא הקצף? מה חטא ומה פשע מר ז. שדינו להתלות על המנורה הנכלמת שנשתרבבה מתקרת הכיתה? שפטו נא בעצמכם. הכרטיסים שחולקו לתלמידים, לרבות אלה של הורי השחקנים, היו משורה 15 ומעלה. כאשר נשאל הפדגוג המדופלם, למי ניתנו הכרטיסים בשורות הראשונות, התפתל על כסאו. הלכה ונתהדקה סביבו חגורת הוועד, כש"ציציותיה" של לילה מאיימות לנקר את עיניו בחודיהן, בעוד סגולה, מציתה סיגריה אחת בקודמתה ונושפת את העשן, כמבלי משים, אל תוך פניו. או אז הודה כי כבר חילקם לנכבדי העיר, לפקידות הגבוהה ממחלקת החינוך, לקצינים ולחברים מיחידתו הצבאית וכמובן לכל שאֵר-בשר שהיה לו ברחבי הארץ... אז לוּ גם אתם בוועד ההורים, הכי הייתם פוסקים לו עונש אחר...??? בעוד הנשים מרעיפות עליו "מחמאותיהן" בעברית וביידיש, בה נוסח גזר הדין וגם אחת עלומה בערבית עשֵנה, ראשו של אבא כבר שוּקַע בחיפוש פתרון, כשברור היה כי את הנעשה אין להשיב. בבוקרו של ה-7 ביולי, כעשר שעות לפני עלות המחזה, הלכנו לקולנוע "חוף" כשבידו "תיק העניינים החשובים". בתיאום מראש, נפתח האולם והואר. אבא שלף מן התיק את ריבועֵי הקרטון המשורטטים, שהכין בבית מבעוד יום ובתוך שעתיים נסתיימה מלאכתנו. כשני קונדסים, בני אותו גיל, עשינו דרכנו במעלה הרחוב הביתה, מעלים תרחישים דמיוניים והשערות מוגזמות באשר לתוצאת הפעולה החשאית. איש מלבדנו לא בא בסוד העניין, גם לא סגולה ולילה, שלא נותר להן אלא לסמוך על מילתו של אבא, "מילה של גבר". שעתיים לפני תחילת ההצגה, נדרשנו כשחקנים להיות מאחורי הקלעים. "הקאמריסטים", איזי ודודיק, חרף כל ניסיונם בתל-אביב שלהם, היו נרגשים לא פחות מאיתנו. פה ושם קָבלו ורטנו עמיתיי בשם הוריהם על מקומות הישיבה הגרועים. כשעמנואל, "הבן השני" בהצגה, שאל אותי איזו שורה קיבלנו, היה לי נוח לומר לו את שהופיע על גבי הכרטיסים, שורה 17 אך נפלט מפי: "אבל אל תדאג, יהיה בסדר!" למזלי לא התעכב לתמוה על אמירתי הסתומה ונחפז להתאפר אצל דודיק. כל אותה עת נמצא אבא באולם. כשהצצתי, ראיתי אותו שב ובודק אם ריבועי הקרטון מהודקים היטב למקום שקבעם. ראוי להבהיר כאן כי מעולם לא נפלה תמונה מקיר שאבא קיבע בו מסמר עבורה. כמו כן לא היה בכוחו של איש מלבדו, לפתוח צנצנת שסגר, שלא לדבר על שרוכי נעליי, בילדותי, אותם הקפיד לקשור בקשר כפול ומהודק היטב, כל עוד לא למדתי לעשות כך בעצמי. כחצי שעה לפני עלות המסך, כלומר לפני שהוסט לצדדים, הבחנתי באימא בהגיעה. שלא כמתוכנן בין אבא לביני, העדיפה לשבת בשורה השלישית, מעט שמאלה, אם מפאת ענוותנותהּ ואם מפאת היותה מודרכת תת-הכרתית, לפי דעותיה הפוליטיות... מר ז. תזזיתי היה בכל הרמ"ח ושס"ה שלו, מאיים להדביקנו בנסערותו. מקפץ היה בין הקוליסות, מגיח אל אחורי הקלעים ובחזרה לעבר המדרגות, רגע פה וכבר הוא שם, בעיקר שם, בכניסה לאולם. הגיע תורי להתאפר וכך יצא שברגע האחרון, כשאני כבר משופמת ומזיעה מתחת לתלבושת המורכבת, הספקתי לחזות בפירות הפתרון הגואל. אבא כבר הספיק להנחות את רוב ההורים הנרגשים לעבר השורות הראשונות, כשלפתע, כמו נחשול צונאמי, זרמו אורחיו של מר ז. פנימה, קבוצות-קבוצות, פלוגות-פלוגות, במדים ושלא במדים והוא מקפץ ומפזז לפניהם וסביבם, מנחה אותם בביטחון לקידמת הבמה, לעבר השורות הראשונות. מבעד לחריר במסך, ראיתי את פיו נפער בהלם למראה המושבים התפוסים ברובם. על פניו של אבא, שנערך היטב לרגע הזה, שפוכה הייתה הבעה של עונג שמימי, כזו שהייתה לו אז לפני שנים, כאשר שר ב"הופעה הגדולה" בקפה נוגה את האריָה מתוך האופרטה שאהב. בנחת הסב את תשומת ליבו של מר ז. לריבועי הקרטון שהוצמדו למושבים הקיצוניים בשורות, עליהם שורטטו ביד אומן, האותיות מאלף עד ט"ו, אות לכל שורה ואילו השורות מ-16 ואילך סופררו 1, 2, 3 והלאה... באדיבות מופלגת השמורה לו לשועי ארץ ולאופיצירים, הנחה אבא את כל לובשי המדים ואת נכבדיו הרבים של מר ז. "למקומותיהם", כמצוין בכרטיסיהם. מערערים בודדים שקָבלו, הובלו ברוב כבוד אל השורות הקדמיות, להראותם כי בערב המיוחד הזה, שורה מס' 1 הפכה לשורה א' ומספר 2 ל-ב'... מר ז. המופתע והמבויש, התרוצץ והפטיר התנצלויות ממעבר למעבר ושב אל הכניסה, להנחות את המאחרים למקומותיהם. המחזה שעל הבמה היה מוצלח לא פחות, כמתואר בפרק השביעי. ♥ למען הגילוי הנאות ולכבודו של מר ז. אודה כי עד היום אני זוכרת משהו משיעוריו. נראה כי לא יהיה זה מופרך להחזיק בסברה שגם מר ז. היטיב לזכור, את "השיעור האחרון" של כיתה ח' מחזור תשי"ד... ♥ ♥ ♥
|