0

שי

10 תגובות   יום רביעי, 24/11/10, 22:23

שי הוא נער מגושם. כל מה שיבחר לעשות תמיד ישתבש. אפילו פעולות מינוריות, יומיומיות כאלה מסתבכות אצלו. כשהוא פוסע לאורך הרחוב שבו הוא מתגורר לא אחת נתקל בפגוש מכונית או נשען על עמוד שנפל. שי בטוח שכך אמורים להיות הדברים ולכן תמיד תמצא אותו מחוייך. בבקרים הוא צועד לתחנת האוטובוס, מחובר לאוזניות מהנהן בראשו, לפעמים כאילו מנגן גיטרה חשמלית או פוצח בצעדי ריקוד.

ההורים שלו היו בטוחים שזכו במפעל הפיס כשנולד. עד היום הם מספרים, אם רק תסכים לשמוע, איך התלבטו בבחירת השם. בהתחלה חשבו לקרוא לילד אור או ליאור על שום האור שהאיר את ליבם. ניסו אפילו הטיות של נרות, חנוכה, שמש, קיץ. משהו לא הרגיש נכון כשניסו להדביק את השם לתינוק. בסוף החליטו ללכת על מתנה. התלבטו ממש עד ברית המילה אם לבחור בדורון או שי.

בזמן ששי מחכה בתחנה שיגיע האוטובוס הוא פוגש בחבריו ללימודים. הוא מנתק את המוזיקה ומכניס את מכשיר האמ.פי. לתיק הצד שלו. הוא מברך לשלום בטפיחה על השכם של חבר, או לחיצת יד בין "גברים". כבר למד להיזהר אחרי שפרק כתף לחבר בחורף שעבר.

את חדוות ההפתעה שבמתנה החלו ההורים המתרגשים להבין בערך חודש אחרי שנולד. לילות בלי שינה, בכי מתמשך, מוצץ ובקבוק שצריך להכין, חיתול שצריך להחליף, אמבט או טיול. אחריות אדירה שאינה מניחה לשנייה, כי גם אם נרדם העולל, המחשבה שבראש תופסת תאוצה. לחיים יש קצב משל עצמם ואת המתנה הזאת לא ניתן להחזיר, אולי בגלל זה ההורים גידלו את שי מוגן בצמר גפן.

שי גדל להיות גולם. שליימזל כזה. הוא אף פעם לא התכוון אבל תמיד התקלקל לו. נשבר. נהרס. בגיל שש שיחרר את ההנד-ברקס בלי כוונה, בגיל שמונה רק רצה ללטף את הכלבלב, איך יכול היה לדעת שההוא ימשוך אחריו את כל הספרייה.

בגיל 16 הוא תיכוניסט וגם זה במזל. ממש לא באשמתו שהמורים לא מבינים את כתב היד שלו, או אינם יורדים לסוף דעתו ולכן הוא נכשל כמעט מבחן. אפילו המורה הפרטי שאליו הוא הולך פעמיים בשבוע על מנת לקבל חיזוק במקצועות "הקשים" לא ממש יודע להקשיב לשי.

מדי בוקר הוא מתעורר, ארוחת הבוקר שלו מזכירה קייטנה, לחמנייה עם שוקולד או ריבה ושוקו "מגניב" בשקית. אחר כך הוא מעלה על גופו בגדים. לא תמיד הוא זוכר שאמא הכינה לו ערב קודם מה ללבוש. הוא לוקח את תיק הצד ויוצא.

גם כך הוא כבר מאוד מאחר, אבל לרוץ זה קצת קשה, אז הוא הולך הכי מהר שאפשר מנסה הבוקר שלא לפספס, שוב, את ההסעה. במקום הוא עולה על האוטובוס שמגיע קצת אחריי, נוסע בקו שש עשרה, פוגש את החברה שלמדו איתו, די מזמן, כשהיה ביסודי.

שי גדול מהם לכל כיוון שתבחר. גבוה. רחב. מלא. שמן.

שי בולט, איך שלא תסובב. הבגדים, השיער, החצ'קונים.

ההורים של שי גאים בילד שלא נשבר. ממשיך כנגד כל הסיכויים. יום אחד עוד יפתיע את כולם. הם ממש לא מבינים מדוע זה שאפילו משפחה בוחרת להתרחק מהמפגע הזה. גם לא ברור להם איך יתכן שלשי עדיין אין חברה ובעדינות הם מנסים לשאול אותו אם אף אחת מהבנות בשכבה אינה מוצאת חן בעיניו. שי מושך בכתף וטוען שהן כולן ילדות מרגיזות.

כל כך חבל שיעברו עוד שנתיים לפחות עד ששי יתגייס. לפחות, ינסה. אולי אז, יאלץ סוף סוף להתמודד עם המציאות שמחוץ לקופסאת הצמר גפן שהוא רגיל לה כל כך?

דרג את התוכן: