"אני שונא את אטרף" חשב לעצמו יונתן כשישב לבד על הספסל הסמוך למזרקת הקווה בצומת רוטשילד פינת נחלת בנימין. הוא ניסה, ללא הצלחה גדולה , להבין מה הוא עושה שם בכלל, מחכה לאיזה יצור שהחליף איתו כמה מילים באתר ההיכרויות הידוע לשמצה. רק שלשום הוא פתח חשבון שם חשבון אחרי שנתיים שכלל לא התקרב לאתר הזה. הוא הדליק את הסיגריה השלישית לאותו ערב, למרות ההחלטה שקיבל לפני שבועיים שהגיע הזמן להפסיק לעשן. בטעות הוא נשף את העשן הסמיך הישר על פרצופו של קוקיצה מתבגרת שחלף מולו, שלא הסתיר את עובדה שזה הפריע לו והחל להשתעל בהפגנתיות תוך כדי נעיצת מבט עצבני. יונתן גיחך לעצמו בהנאה. הוא לא סבל את הילדים האלה שמענטזים בשלישיות ברחובות רוטשילד עם גופיות צמודות וסקיני, כאילו קסטרו מן הייתה חנות הבגדים היחידה בארץ, שמחליפים חוויות על ליל אמש עם תנועות מרובות בידיים וקול צווחני במיוחד. הוא לא הבין מה הקטע שלהם ללכת למכון כושר ולפתח גוף של גבר כשברחוב ובעיקר במיטה הם מתנהגים כמו אישה. קבוצה של סטודנטים ישבה במעגל כמה מטרים מיונתן, הוא בהה בהם, ובמיוחד בעלם החמודות שהיה במרכז. "חוזה לך ברח" הם שרו בזיופים איומים, ויונתן תהה מה הקשר בכלל בין השיר לזה לשירה בציבור. הוא הסתכל על השעון בעצבנות, לא מבין למה טרח בכלל להגיע, כשהוא יודע שאין לו בכלל כוח או מצב רוח לערב הזה. מצד שני, הוא ידע שהאפשרות הנוספת היחידה שעמדה בפניו היא לשבת בבית ולעשות לייקים לתמונות וסטטוסים בפייסבוק. פעם היה לו הרבה חברים, אבל כנראה ששנתיים של ניתוק עשו את שלהם. מצד אחד, הוא קצת כעס על עצמו על שנתן לזה לקרות, מצד שני, כבר לא ממש היה אכפת לו. היה לו רק דבר אחד בראש כרגע. "יונתן?" שאל הבחור שעמד מולו עם גופיה לבנה וסקיני שחור. יונתן הסתכל עליו כמה שניות ותהה אם בכלל כדאי לו לענות. "לא אמרת לי שאתה מעשן" אמר הבחור, שלא ממש חיכה לתשובה מיונתן, והתיישב לידו. "זה מפריע לך?" שאל יונתן בחוסר אכפתיות. "לא ממש.." ענה לו הבחור, שיונתן ניסה בכל כוחו להיזכר איך קוראים לו, "..אני גם מעשן מדי פעם, בעיקר אחרי סקס", חייך. "זה לא בריא, בכל אופן" ענה לו יונתן וכיבה את הסיגריה שלו. "אז לאיפה הולכים" שאל אותו הבחור, ויונתן לא ממש ידע מה לענות לו. הוא ידע שלכל פאב שהם ילכו אליו באזור רוטשילד יש סיכוי שהם יפגשו באנשים שממש לא בא לו שיראו אותם ביחד. "יש לך אוטו?" שאל יונתן, כועס על עצמו שלא עשה בדיקה יותר יסודית באתר לפני שהסכים להיפגש עם היצור. "כן אבל מה.. רק עכשיו יצאתי ממנו" אמר הבחור עם פרצוף מאוכזב. "בוא בוא לשסק" אמר בהתלהבות, ושוב לא ממש חיכה לתשובה של יונתן כשקם ואחז בידו לעזור לו לקום. יונתן לא רגיל שמובילים אותו, ולכן גם לא ממש ידע איך להתנגד. מבחינתי של יונתן מה שהיה טוב בשסק זה שהוא מקום יחסית אפלולי, המוזיקה חזקה מאוד ובעיקר, שזה הפעם הראשונה שהוא שומע על המקום הזה, כך שהסיכוי שיפגוש במישהו מהמוקד הייתה מאוד נמוכה. היצור ניסה להביא אותו לשבת בצד הכורסא הארוכה שפונה אל הבר, בכניסה למקום. יונתן לא אהב את הרעיון לשבת במקום פומבי כל-כך בפאב הזה, ומשך אחריו את הבחור לכיוון החלל המרוחק היותר. כשהבחין כי קיים חלל נוסף, נסתר וחשוך אף יותר, הוביל אותו לשם. להפתעתו הבחור חייך ונראה כי היה מרוצה מהמקום שיונתן בחר עבורם. "בחרת את החלק הרומנטי יותר של השסק, סוף סוף זכיתי למחמאה ממך, אני עושה לייק!" אמר הבחור בעליצות, ויונתן החוויר. למזלו, או שאולי לצערו, הפאב היה חשוך מדי מכדי שהבחור יבחין בכך. "סתם נראה לי יותר סולידי פה. אני בחור סולידי" ענה לו יונתן בחצי גמגום. 'Life on Mars" של דיויד בואי התנגן ברקע, ויונתן אכן חש כי הוא באמת לא שייך למקום, לזמן ולסיטואציה אליה נקלע. הבחור קשקש על כמה החיים שלו סוערים מאז שעבר לתל אביב, ואיזה מסיבה שווה הייתה באומן ביום שישי האחרון. ליונתן היה נורא מוזר שמצד אחד הבנאדם מסוגל לדבר על עצמו במשך שעה שלמה מבלי להביע ולו התעניינות קלה בחייו, ומצד שני מנסה כל כמה דקות לגנוב נגיעה כמעט בכל חלק אפשרי בגופו הדרוך של יונתן. בכל פעם שעשה זאת, יונתן קפץ והתרחק, כמעט בהפגנתיות, כמסביר לו פיזית שאין שום סיכוי שיקרה ביניהם משהו הלילה, או אי פעם. כמה שהוא טעה. "אתה מאמין באלוהים?" שאל הבחור את יונתן, שניער את ראשו, כבנאדם שהרגע התעורר מחלום בהקיץ. "סליחה?" יונתן שאל בפליאה. הוא לא ציפה משאלה כזאת רצינית מהבחור הזה. "נו, אלוהים, שמע ישראל, ברוך השם, חנוכה. מאמין?" חזר הבחור על השאלה. "אני לא מאמין בשום דבר" ענה לו יונתן, והפנה את מבטו לכוס הבירה של הבחור, שהייתה עדיין רק חצי ריקה. "נו, אתה בטוח מאמין במשהו" ענה לו. "כל בנאדם צריך משהו להיאחז בו, אתה יודע. לא יכול להיות שאין שום דבר. לכל אחד צריך שיהיה משהו בחיים שהוא קצת יפחד ממנו מצד אחד, ומצד שני יאהב אותו" הוסיף הבחור, כאילו שהמשפט שאמר גלם בחובו את הסוד להחזרת אתיאיסטים בתשובה. "אני אוהב מוזיקה" ענה לו יונתן בציניות. "נו, מצוין. זה הרי ידוע שאלוהים הוא די.ג'י." ענה לו הבחור בחיוך. "איך הגענו בכלל לאלוהים?" שאל יונתן, ולשם שינוי ציפה לתשובה מהבחור. "נסעתי אתמול עם הודיה ומיטל, כפרה עליהן, שתי הידידות הכי טובות שלי בעולם. חולה להן על הציצי" סיפר, ויונתן גלגל את עיניו. "בכל אופן, היינו בשוק מחנה יהודה, עשינו שופינג בממילא, טוב האמת זה לא היה שופינג מטורף, כי סתם יקר ואין לירושלמים האלה אופנה בשיט", "נו..." קטע אותו יונתן בעצבנות. "אני-ווי, מפה לשם וזה הגענו לכותל, הודיה הייתה חייבת לשים פתק בשביל אמא שלה שתחיה". יונתן הביט משועשע בבחור כשדמיין את המבטים שהופנו אליהם ברחבת הכותל לנוכח העובדה שהוא לא ממש דאג להסתיר את הזהות המינית שלו. "מה מצחיק?" שאל הבחור בטון נעלב, וינותן סימן לו להמשיך בסיפור. "ידה ידה ידה, יצאנו מהכותל וישבו שם כל הזקנות עם החוטים האדומים האלה, הודיה קנתה אחד למרות שאני הזהרתי אותה שזה מה פאסה, ושתחילת שנות האלפיים התקשרו", "זה חוט קבלי, מה הקשר לאופנה" יונתן שוב קטע אותו. "בכל אופן," התעלם הבחור מההערה של יונתן, "אחרי זה חיכינו בתחנת אוטובוס איזה חצי שעה, והיו מלא אנשים היה צפוף עוד לפני שבכלל עלינו על האוטובוס. אז סתם הרצנו צחוקים וזה, ואיך שרק באנו לעלות לאוטובוס, מיטל גילתה שהארנק שלה לא נמצא בתיק שלה!" סיפר הבחור בהרגשות ונפנוף ידיים כאילו זה קרה ממש עכשיו. "ויותר גרוע, באתי לשלם עליה, לאוטובוס אני מגלה שגם הארנק שלי נעלם! הרישיון, המנוי לחדר כושר, הכול! כל החיים שלי היו שם!!!" יונתן היה בטוח שהבחור עומד להתעלף. "הודיה גם נלחצה אז היא בדקה בתיק שלה, שהיה גם חצי פתוח, אבל לא! למרות שהארנק שלה היה בחלק הכי עליון של התיק, כמו פרצה לגנב, הוא עדיין היה שם! אותנו כייסו ואותה לא, הזונה! מייד הלכנו לקנות לי ולמיטל חוטים אדומים, כי עם גרמי שמיים לא מתעסקים" סיים הבחור את סיפורו המרגש. "ומזה שכייס אחד הסתפק בשני ארנקים הסקת שיש אלוהים?" שאל יונתן בציניות עם מבט משתומם. "לא, אני אשדודי. כל האשדודים מאמינים באלוהים, מה הקשר?" שאל הבחור וסיים את כוס הבירה שלו. יונתן גלגל את עיניו ושמח שסוף סוף הבחור סיים את הבירה שלו. "אני באמת לא מבין אנשים שלא מאמינים בשום דבר. אתה אשכרה אתיאיסט? נולדת ככה?" שאל הבחור. יונתן לא טרח לענות לבחור, למרות שהרגיש כי צומח לו וריד חדש על המצח מרוב עצבים, מהסיבה שידע שאם יענה לו, הערב הזה לא ייגמר בקרוב. הוא סימן למלצרית שתביא חשבון.
"בררררררקק!!!!!" שמע יונתן צרחה שפילחה את חלל השסק וסובבה את כל הראשים לכיוונו של הדייט הלא מוצלח. "הודיייייי!!!" צרח הבחור בחזרה וקם ממושבו, יונתן היה יכול להישבע שהקולות של שניהם נשמעו אותו הדבר. הם התחבקו ארוכות, ובאמצעות החוט האדום שקשור לידה של הצווחנית המחובקת, הסיק יונתן שמודבר באותה הודיה מהסיפור המסעיר ששמע לפני חצי דקה. לפחות עכשיו הוא יודע שליצור שאחראי לשעה המיותרת ביותר שחווה יונתן בשנתיים האחרונות קוראים ברק. "אתה רואה??" צרח ברק אל יונתן הנבוך, "אם אין אלוהים, איך זה שרק דיברנו על הודי והחוט האדום והיא פה??" יונתן לגלג את עינו וקם מהשולחן. "אני מצטער, באמת שאני חייב לזוז. נעים להכיר" אמר ולחץ את ידה של הודיה. ברק הסתכל עליו במבט מאוכזב. "נדבר.." אמר לו יונתן בחצי חיוך, הוא קיווה שהרמז מספיק ברור. יונתן צעד הביתה לבדו, קילל את הרגע שבכלל יצא ממנו מלכתחילה. הוא הגיע לדירה שלו בפלורנטין, ונתן לכפתור הראנדום בפלייליסט של המדיה פלייר לקבוע לו את השיר שאיתו יסיים את הלילה. "Don’t Cry Tonight" של גאנז אנד רוזס התנגן ברקע. יונתן פשט את בגדיו, נשכב על המיטה, התבונן על הכוכבים מבעד לחלונו והתחנן להוא שבעמדת התקליטן שם למעלה, שיחליף כבר דיסק, כי שלו כבר שרוט לגמרי. אחרת, חשב לעצמו יונתן, הוא עשוי למצוא את עצמו מצטרף בקרוב לרחבת הריקודים של השמיים. |