החטאים עוטפים אותנו מכל עבר, ממלאים בחום כל יום קר ואפור בחיינו. עבור רובנו הם פשוט בלתי נמנעים, מתחבאים מאחורי תירוצים קלושים של סקרנות. והכל רק משום שאבותינו אכלו מן העץ האסור. עבור חלקינו, יש גואל שיוקיר את גבורותינו מול היצר הרע והחטא. נעמי אזולאי הייתה בין יחידי הסגולה שנשאו את פירות עץ הדעת. משולה לאתרוג, מתרחקת מכל רע ויצר, נוצרת בליבה את תורתה משנתה, את אמונתה החזקה באל. שומרת על גחלת תקוותה בלבוש צנוע, עם שיער קצר ומאפיר שמוסתר מן אור השמש תחת מטפחת עבה.
כמידי יום הגיע נעמי לעבודתה בבביטוח הלאומי, כשתיק צד גדול וכבד מושך את זרעותיה השמנמנות. היא נוהגת להניח את התיק הכבד על הכסא שליד מושבה הקבוע מול המחשב, אך היום הניחה אותו על השולחן, ממהרת לפתוח חלון ולשאוף אויר. היא נרגעה מתחושת המחנק שאפפה אותה, והביטה על עצמה במראה התלויה על הקיר מול חלונה הקטן. היא הביטה על הצדיקה שהופיעה מולה ביהירות, המסווה כל צלקת של כאב באמצעות מבט קר שלא חושף את רגשותיה הכמוסים. היא הייתה חייבת להמשיך לנהל את חייה הרגילים אך נטולי החטא שגזרה על עצמה עקב אמונתה. היא הבטה בחצאיתה הישנה, שהגיעה כמעט עד קרסוליה והבחינה לפתע בכתם לבן וזר שהבליח לצד איזור חלציה. בבהלה היא רצה לארון וחיפשה סמרטוט לח להיפטר מהכתם השונה והחריג שנקלע לבגדיה שלה, וקיבלה מכה בראשה כשנשמעה לפתע דפיקה נוקשה בדלת. היא אזרה את כוחותיה להיפטר מהטשטוש והבלבול שאפפו אותה לרגע והתיישבה על הכסא מאחורי שולחנה.
"היכנס" היא קראה, מצפה לעוד אדם אומלל שהגיע עם שחר לתבוע את כלימתו בבקשת עזרה מהמוסד האטום במדינה. כשנפתחה הדלת, היא הרכינה ראש והביטה על חציאתה הפגומה, תוהה אם קיים סיכוי כלשהו שיבחין בו. כשהרימה את ראשה היא הופתעה לגלות בחור צעיר וטוב מראה, שהתיישב מולה בחיוך מבויש. בארשת פנים קפואה ביקשה ממנו להציג בפניה את הטפסים שלשמם הוא הגיע אליה. בעודו מחפש בתיקו את הדפים הלבנים שהיוו מבחינתו את המפתח לשער עולמה הסגור, היא לא יכלה להסיר את מבטה מעיניו התכולות, שהסיגרו את תמימותו וטוב ליבו, למרות מראה הזיפים הקשוח שעטף את פניו השזופות. כשמצא את הטפסים העביר לה אותם ובטעות ידיו נגעו קלות בידיה. "סליחה, לא התכוונתי" אמר לה בחיוך מתנצל, אך היא לא השיבה. היא הרגישה כאב קל בפטמותיה, ושילבה את רגליה מתחת לשולחן. בעודה עוברת ברפרוף על הדפים, מוודאת שהכל חתום כנדרש, הרגישה את קפלי השומן תחת חולצתה, נחנקים תחת שדיה הגדולים, נשענים בעדינות תחת האגן הרחב והנשי שלה. הרגשה חמימה ולא מוכרת עטפה אותה, ובשפתיים רועדות שיחררה אותו לשלום והבטיחה לו שלא יהיה לו צורך לשוב. הבחור המחויך יצא מהחדר, ונעמי מיהרה לנעול במפתח את דלתה, לגמה כוס מים ונשענה על אדן חלונה הצר. פטמותיה שוב הזדקרו מכאב, היא חשה ערגה לגבר הנאה שעמד לצידה בתמונה שהונחה על שולחנה. אותה התמונה, שנעמי קיבלה עליה כלכך הרבה מחמאות מחברותיה, עד שנאלצה לזרות מלח סביבה על מנת להמנע מהעין הרעה. לרגע הרגישה שהייתה מוכנה לסלוח על בגידתו, ולעטוף ראשו תחת שדיה.
היא חזרה הביתה נרגשת, הכינה את המטעמים שהכי אהב וישבה על הספה הרחבה סלון, סופרת את הדקות שיגיע. היא הביטה שוב ושוב על התמונות המשפחתיות, על התמימות והשלמות שאפפו כל אחת מהן, נטולות חטא, נטולות צער ובגידה.
בחריקה נקלה נפתחה הדלת, והוא עמד שם, קפוא במקומו. היא הביטה בו ארוכות, והזמינה אותו לשבת עימה על הספה הרחבה. בצעדים מבוישים ומבט מושפל רכן לעברה ונשק לה לשלום. "מה שלומך?" הוא שאל, כשלחץ את ידיה. היא התבוננה בזרועותיו שכבר לא נוגעות, מילותיו הפכו לחרוזים אילמים, לא נוגעים, לא שרים, מספידות כל צל של רגש שהיה. היא זעה באי נוחות, "בסדר" היא השיבה ושמרה על שתיקתה, מצפה בכיליון עיניים לדבריו שיבטלו את דבר החטא שכבר נעשה. "תסלחי לי," הוא ביקש כשידיו עטפו גופה בחיבוק שרק ילד יכול לתת. היא חשה את מגע וחום גופו, אך לא הרגישה דבר, והבינה שלא תוכל לעשות זאת. "תסלחי לי, אמא" יונתן ביקש כשעיניו דומעות, וחיבק אותה עוד יותר בחוזקה. היא לא יכלה להמנע מהמחשבה על החטא שלא פסח על דלת ביתה ועל ידיו המטונפות של בנה, שחבקו גבר אחר. לא יכלה לשמוע את הקול שיוצא משפתיו שלחשו מילות אהבה לבחור. לא יכלה לסבול את המחשבה במיטת בנה שלה התבצעו מעשי שטן. היא הדפה אותו וביקשה ממנו לא לחזור שוב לעולם. בלי לשים לב, היא נשארה כבר למעלה משעה שרועה על הספה, מחזיקה בכל כוחה את זרועותיה תחת שדיה הכואבות, עד שלבסוף הרפתה. היא לא הזילה דמעה.
נעמי אזולאי הייתה צדיקה. היא חשבה שתוכל שלא להכניס שום חטא דרך מפתן דלתה, לא לתת למעשה שטן לגעת בחייה. אך החטאים רובצים מעל ראש כולנו, מפזרים נשיקות מרות. והנה, גם נעמי אזולאי חטאה, בחטא הנורא ביותר שידעה. חטאה של אם שהפסיקה לאהוב את הבן שלה.
וכך הופרה הברית בינו, בינה ובין אלוהיה. "...ויהלולוה בשערים מעשיה". |