בעולם העסקי ה"קלאסי" (רכש כמחלקה ביצועית), קיימת נטיה לשמר כמה ספקים בעבור כל מוצר או שירות שרוכשים, במטרה להפחית את הסיכון ולאפשר תחרות ביניהם ומתוך הנחה שיש מבחר של ספקים במשק.

האם זו באמת האסטרטגיה המתאימה לכל מקרה? האם עבודה מול ספקים רבים אכן מפחיתה את הסיכון? האם באמת קיימים הרבה ספקים לכל מוצר? מהי התיאוריה של עולם העסקים ה"מודרני" (ניהול שרשרת האספקה כערך אסטרטגי לארגון)?

כמו כל דבר בניהול, כל מקרה לגופו, והתשובה תלויה בנסיבות.

התבססות על ספק יחיד נתפסת כמסוכנת יותר מספקים מרובים. קיימות בהיסטוריה כמה דוגמאות שמחזקות את הסטראוטיפ: בשנת 2000 שריפה בחברת פיליפס גרמה להפסקת ייצור בחברת אריקסון והפסדים של 400 מליון אירו; בשנת 1998 פורד נאלצה לעצור את פס הייצור לשלושה ימים עקב בעיה במנגנון נעילת הדלתות של הספק ומכך נגרם הפסד של 100 מליון אירו.

שימוש בספק יחיד גורם לתלות ותלות מובילה לסיכון כאשר היא חד צדדית. קיימת כאן סכנה לניצול של הצד התלוי, כמו גם סיכון בתאריכי האספקה ואיכות האספקה. הספק עלול לתת עדיפות ללקוחות אחרים ובכך לפגוע במשלוחים לחברה הרוכשת.

בכדי למנוע מצב של תלות חד צדדית, כאשר יש חשיבות אסטרטגית גבוהה לפריט הנרכש מספק יחיד, חשוב שהספק הנבחר יראה את מערכת היחסים כחשובה ומשמעותית עבורו. כך תהיה לספק מוטיבציה גבוהה למלא את דרישות הלקוח, סיכון של לוחות זמנים פוחת, מוטיבציה להורדת עלויות גדלה ורמת האיכות המתקבלת גבוהה יותר. מצד שני, התלות הגבוהה עלולה לגרום לכשל רציני במקרה של תקלה. ניהול סיכונים אקטיבי ועקבי יכול למנוע הגעה למצב זה.

שימוש בכמה ספקים בעבור פריט עם חשיבות אסטרטגית גבוהה עלול לגרום לסיכונים אחרים. לספק תהיה מוטיבציה נמוכה יותר להשקיע בפיתוחים וחדשנות עקב נפח עסקים קטן יותר. תהליך פיתוח מוצרים חדשים מתארך ובכך מגדיל את הסיכון לתחרות לחברה הרוכשת. כמו כן גדלה הסכנה של עיקוב באספקה: במקרה של מחסור מוצרים בשוק, כל ספק ינסה לשרת תחילה את הלקוחות העיקריים שלו, וכיוון שהחברה הרוכשת פיצלה את הרכש בין ספקים שונים, היא איננה הלקוח העיקרי עבור אף אחד מהם.

יתרונות של ספק יחיד: מחיר נמוך עקב כמות גבוהה; הורדת עלויות עקב אחידות מוצרים; כמות קטנה של ספקים וממשקים המפחיתה את המקורות האפשריים לסיכון ומקלה על ביצוע ניהול הסיכונים; עלויות ניהול רכש נמוכות יותר; ביקורת איכות קלה יותר; התמקצעות גבוהה יותר של הספק.

יתרונות של ספקים מרובים: מחיר נמוך עקב תחרות גבוהה; תלות נמוכה יותר; גמישות מעבר בין ספקים.

יש להפריד בין ההחלטה לשימוש בספק יחיד לעומת ספקים מרובים, לבין ההחלטה של מערכת יחסים של שיתוף פעולה לעומת מערכת יחסים של הזמנות בדידות.

יתרונות שיתוף פעולה: אסטרטגיה משותפת להפחתת עלויות; מחויבות של הספק; גישה לידע של הספק; פיתוח מוצרים מהיר; תכנון אספקה יעיל יותר ושיתוף מידע רב יותר; זיהוי מהיר יותר של בעיות; רמת איכות גבוהה יותר; הפחתת רמות מלאי.

יתרונות של רכש בדיד: עלות ניהול יחסי ספקים נמוכה; מחיר נמוך עקב תחרות; גמישות גבוהה עקב עלויות מעבר נמוכות; תלות נמוכה יותר; שמירה על מוטיבצית הספק עקב תחרות.

הההחלטה באיזה שיטה לבחור מתבססת על שני מרכיבים: חשיבות הפריט לחברה הרוכשת ומורכבות שרשרת האספקה שלו:

חשיבות נמוכה-מורכבות נמוכה: מוצר צריכה. הורדת עלויות על ידי שימוש בספקים מרובים ורכש בדיד.

חשיבות גבוהה-מורכבות נמוכה: מוצר מנוף. הורדת עלויות ורמת איכות גבוהה על ידי ספקים מרובים ורמת שיתוף פעולה התלויה במשתנים נוספים.

חשיבות נמוכה-מורכבות גבוהה: צוואר הבקבוק. ייעול שרשרת האספקה תוך שימוש בספק יחיד .

חשיבות גבוהה-מורכבות גבוהה: מוצרי ליבה. יצירת שותפות עם ספק יחיד לשיפור הזמינות והאיכות.

חשוב להבין שעבור רכש מוצרים אסטרטגיים, לא תמיד קיימת הבחירה בין ספק יחיד לספקים מרובים, זאת עקב רמת ידע של הספק, יתרון מחיר, מערכת הפצה המתאימה לצורכי הלקוחות, חדשנות, שירות ועוד.

לסיכום, ישנם יתרונות לספק יחיד ויתרונות לספקים מרובים. ישנה תיאוריה התומכת בקבלת החלטה על בסיס החשיבות האסטרטגית ומורכבות השרשרת. אבל, בסופו של יום, כפי שנאמר בפתיחה, כל מקרה לגופו והכל תלוי בנסיבות.