אל תהיו שפני נסיונות. זועקת הפרסומת מכל שלט חוצות. כמעט ולא ניתן לברוח מהשפן החביב. אז מה אם השפן הוא למעשה ארנב. המפרסם יוצא מנק' הנחה שהצופה הממוצע בור מספיק בכדי לא לשים לב להבדל. ואיך לא יהיה בור? הרי מגיל קטן בספרי הילדים ובקלטות קופץ לו השפן הקטן מעורר אמפתיה בגלל הצינון כשכל רצונו הוא לצרוח מבעד למסך הטלויזיה ולדפי הספרים שיותר מהנזלת מטרידה אותו העובדה שהוא בכלל ארנב. ושפן זה איזה בן דוד רחוק עם אוזניים קצרות בהרבה (ואז מה עם הוא פחות פוטוגני, גם לו מגיע קצת קרדיט)

אז האם זה באמת בעייתי? הרי אין אמנת מפרסמים שבה כל פרסומאי מתחייב לספר אמת. לא בטוח שבאמת המפרסם מאמין במגע המשי הקטיפתי של הסבון, ביכולת הנדירה של מנקה המרצפות, בטעם הנפלא של הגבינה, ולא בהכרח הוא לקוח בבנק שאותו הוא מפרסם. אז איפה עובר הגבול?

מותר לפרסומאי להגזים. זה אפילו תפקידו. למכור לנו אשליה. ואנחנו כצרכנים גם דורשים את זה. אנחנו רוצים להאמין. רוצים לקנות. רוצים להרגיש שאנחנו אוכלים את הבריא ביותר, שאנחנו נוסעים ברכב הבטוח ביותר. לובשים את הג'ינס העדכני ביותר. נעים לנו להאמין להם. אולי פחות נעים לנו להודות בזה

אבל לקהל הצרכנים מגיע גם קצת כבוד. קצת קרדיט בסיסי. לא אגזים אם אומר שיש בזה גם משהו מעליב. אז מה? אז מה אם הרוב לא ישים לב להבדל. הרוב, אם יורשה לי, גם לא ישים לב לשגיאת כתיב בפרסומת באנגלית ועדיין לא יעלה על דעת המפרסם לא לבדוק עצמו כמה וכמה פעמים.

האמת הפכה בעצמה למוצר נדיר. שזוכה לטעמי למעט מידי פרסום.

אולי זה גם הזמן להציע שפעם הבאה שאתם רוצים בירה שחורה תבקשו מהמוכר בירה עייט. כי נשר זה לא...