אחת לכמה שבועות מצלצל י. בשעת בוקר של שבת, שעה שאנחנו בדיוק מסיימים את הקפה עם העיתון, ומציע לעשות צהרים מהיר וזול במסעדה עממית, כזו שלא מחייבת תיאומים, הזמנות מראש, פינוי זמן למנוחת צהרים או הוצאות כספיות כבדות במיוחד. ברוב המקרים אנחנו נענים. אני אוהבת את הישיבה באמצע היום לשעה וקצת כשברור שלאחריה נפנה איש איש לענייניו ועוד נתח שבת לשמו יישאר לנו. וזאת מבלי שטרחנו כלל ללכלך את המטבח. כשהוא אמר שהוא מפנטז על קבאב רומני או אוכל בולגרי ושמסעדה בולגרית ביפו נראית לו אופציה מפתה הסכמנו בלב מהסס. לא היה לנו ניסיון מהנה במיוחד עם שתי המלכות הבולגריות של יפו. אנחנו זוכרים אותן כפתרון לא נעים לאותן שבתות שהבת שלנו נשארה בתחנה הצבאית ההיא ואנחנו אבא ואמא יהודים שרצינו לשבת לארוחת שבת עם החיילת העיתונאית שלנו היינו מגיעים לתחנה ושולפים אותה לארוחה קצרה שכל תכליתה הייתה לגבור בתחרות על המטבח הצהלי. לא משנה מה הזמנו ואם היה זה במסעדה ממול לתחנה או זו הממוקמת כמה דקות הליכה ממנה, לא היו לנו מילים טובות לומר עליהן זולת שהן אפשרו לנו לסעוד כמשפחה.

החלטנו  ללכת ליפו ברגל, ולבקר בשכונת הטמפלרים המשופצת ובמתחם כנסיית עמנואל, כנסייה שהייתה מלאה במתפללים שילדיהם שחקו במשחקי כדור בחצר הכנסייה. טיילנו בין הבתים הישנים והחדשים, מדמים לעצמנו איך יהיה לגור באזור שהיסטוריה, חרושת קטנה ופלצנות עכשווית דרים בו בערבוביה. בי. פגשנו ברמזור של שדרות ירושלים ויהודה הימית. מבט אחד באחת המלכות הבולגריות של יפו ובשולחנות מלאי הנתינים שמוקמו על מדרכת רחוב יהודה הימית הביאו אותנו לפתחה של מי שנראתה מלכה ששומרת קצת על גינוני הדר והגדירה עצמה כ"ויטושקה המחודשת" מסעדה בולגרית אותנטית. החלל גדול יותר משזכרתי, נעים ולא רועש מידי למרות שהיה מלא. גילינו שציפו מאתנו להזמין מקום אך אי עמידתנו בציפיות המקום לא מנעה מהמלצרית למצוא לנו שולחן רחב מידות תוך פחות מעשר דקות. המים הגיעו מיד וגם התפריטים שהיו כתובים בולגרית ועברית.

כשספרתי בזמנו למכר שלי, בולגרי הנושא בולגריותו בגאון, על האכזבה שלי מויטושקה הוא נעץ בי מבט שכל אמרתו "רואים עליך שאת לא מבינה כלום באוכל בולגרי" והורה לי בביקורי הבאים אצל המלכה ללכת על מגוון מנות ראשונות ("אני למשל לוקח את כולן" הוא ציין ואני ניצלתי את היכרותנו מרובת השנים כדי להזכיר לו שאכן רואים שהוא אוכל את כולן  ולעיתים קרובות למדי) ומנה עיקרית מקסימום שתים לכל יושבי השולחן. ההצעה שלו התקבלה ברגשות מעורבים. נער הבית הודיע שהמנות הראשונות לא מעניינות אותו, מצדו שנאכל מה שאנחנו רוצים הוא הולך על קבאב ואורז (הוא לא סומך על אף אחד  חוץ מאשר על הבלגים ועל רשת מזון שמפעם לפעם הוא אוכל בה עם חבריו כשזה נוגע לצ'יפס). י. הבהיר ששום דבר לא יגרום לו לא לאכול קציצות והוא חייב צלחת של חמוצי הבית. באשר לשאר אין לו בעיה להתחלק איתנו במה שאנחנו ורוצים ולתת לנו לטעום מהקציצות שלו. הנחמד החליט לתת לי לבחור עבורנו כי הוא ראה עד כמה לקחתי את קשה את העובדה שלא אוכל לממש את עצתו של ידידי הבולגרי הגאה.

אז לקחנו צלחת חמוצים שהיו בה כרוב חמוץ כריספי במידה נכונה אבל יש טובים ממנו, מלפפונים חמוצים רכים מדי שהיו גרועים ועגבנייה מוחמצת שמן הראוי היה שלא תעלה על הצלחת. זה היה החלק הרע של הארוחה. בנוסף עלו על השולחן קציצת פרסה אישית לכל אחד מאתנו. אף פעם לא הבנתי למה הבולגרים  לוקחים את הירק הנפלא הזה שעושה נפלאות למרקים, רטבים של פסטה, סלטים ובוחרים לבשל אותו על חורמה, לסחוט אותו, לקצוץ אותו, לערבב אותו עם מוצרים המחסלים  לחלוטין את טעמו הייחודי ולטגן אותו במנה נדיבה של שמן. נראה לי בזבוז עבודה על ירק שטעמו הייחודי מאפשר לאכול אותו עם מעט מאד עבודה. ובכל זאת יש משהו בקציצה הזו שעושה אותה אטרקטיבית  לבאי מסעדה בולגרית. היא הייתה טובה אבל לא הגיעה לרמת הקציצה שאכלתי במסעדה ביתית בקפטריה של פרויקט מגורים יוקרתי. עוד הגיעה מנה נדיבה של אובצירסקה, נקניק בולגרי מעולה. כשביקשנו פיתות נשאלנו כמה אנחנו רוצים. ביקשנו שלוש ולשולחן הגיעו שתיים אבל גם אותן לא סיימנו.

אז הגיעו לשולחן הקבאבים של נסיך הבית שנאכלו עד תום, הקציצות שהזמין י. שלדעת הגברים סביב השולחן היו מעולות ולדעתי לא כל כך אבל אני ממש לא חברה טובה של בשר ומוסקת חצילים שהייתה לא פחות מנפלאה וכמעט הזמנו עוד אחת אבל לא רצינו להרגיש חזירים. נער הבית התעקש על קרם כרמל, מנה שאף פעם לא מתקרבת לקרסוליים של קרם הקרמל שאמא שלי הייתה מכינה והנחמד הזמין מלאבי שהיה קשה, קמחי ומיותר לחלוטין. בירה שחורה ושני דיאט ספרייט ליוו את הארוחה שהצריכה פרידה מ-260 שקלים כולל שרות. נחזור לויטושקה באחת משבתות החורף אבל רק כדי לדגום עוד מן המנות הראשונות ולאכול שוב את המוסקה. את השאר נשאיר לסועדים האחרים.