הקשבתי אמש לנאומה של ד"ר אורלי אינס. גלוית פנים ושם, עם ראש זקוף המביט למעלה.
אני מעריכה אותה על אומץ לבה להפר את קשר השתיקה שאוחז בנשים רבות.
כמוני.
שתקתי מעוצמת הפחד ששטף אותי.
תקופה ארוכה, ארוכה מידיי הוטרדתי מינית ואף הותקפתי (פעם אחת) ע"י הבוס שלי שניצל את מרותו ומעמדו.
ואני שתקתי.
'תבואי עם חצאית מיני, אני רוצה להביט ברגלייך היפות' היה אומר לי בימים שהייתי לבושה במכנסיים.' ליבשי חולצות צמודות עם מחשוף עמוק כדי שאראה את שדייך' היה מפציר בי בעודו לוטש את עיניו בחזי.
והיו עוד אמירות שהיד מתקשה לכתוב והדף לא יהיה מסוגל לשאתן.
אמירות שעוררו בי שאט נפש מלוות בתחושת חוסר אונים, מבוכה, אי נוחות, ובמצוקה נפשית שהלכה והתגברה מידי יום.
בקשתי לא אחת שיפסיק עם ההתבטאויות הגסות והלא מרומזות – אך ללא הועיל ההטרדות המשיכו.
אני זוכרת בבהירות את אותו יום שהוא נישק אותי בשפתיי. מעוצמת ההלם נאלמתי דום. כאילו מישהו הזריק לי זריקת הרדמה וכל איברי שותקו.
למרות זאת, פחדתי להתלונן בפני הממונים עליו או במשטרה. לא היה בי די האומץ וכוחות נפש לצאת למאבק אסרטיבי. פחדתי מחשיפה בארגון ואולי מעבר לו. מהמחיר שאולי אשלם בעקבות אותה חשיפה והוא איבוד מקום עבודתי. רציתי שקט והדחקתי את האירועים שחוויתי מידי יום על מנת לשמור על בריאותי הנפשית.
שתקתי וחיכיתי לסערה שתחלוף.
והיא חלפה כשהוא פוטר.
ימים יגידו אם חשיפתה של ד"ר אורלי אינס תעודד נשים להתלונן, אני מסופקת בדבר.. |